הודעת הפרישה אתמול (יום ד') של עידית סילמן מהקואליציה לא הפתיעה רבים. מי שחי את המערכת הפוליטית זיהה כבר את הרמזים הרבים שפיזרה בשבועות האחרונים סביב חוסר שביעות הרצון שלה מהממשלה. סוגיית החמץ היא רק התירוץ.
סילמן זה זמן רב מכוונת לבייס הליכודי. גם היא מבינה (יחד עם חלק מחבריה) שהמסגרת הפוליטית שבה היא נמצאת לא תאריך ימים ואם חפצה נפשה בהמשך הקריירה הפוליטית שלה – מוטב כבר עכשיו שתודיע על כך לפני שיגרם נזק נוסף למדינת ישראל. ואכן כך עשתה.
כעת מנסים בליכוד למשוך עוד עריקים ולנסות להגיע ל-61 אם כי זה לא פשוט. עכשיו הלחץ עובר לידיהם של ניר אורבך ואיילת שקד. מכבש לחצים מופעל על אורבך ושקד להרים דגל לבן ולחזור לשורות הימין. גם ברשימה המשותפת התלבטויות רבות וכאב ראש לא קטן האם לתמוך בהצעה חוק לפיזור הכנסת או לתת רשת בטחון זמנית לממשלה הנוכחית ובל נשכח את גנץ שגם הוא שחקן משמעותי עם ערבוב הקלפים מחדש. בקיצור חזרנו לדבר פוליטיקה.
ועוד נקודה.
כרגע זה עוד לא נראה באופן ברור, אבל כאשר הליכוד יחזור לשלטון אסור לעשות את טעיות העבר ולהזניח נושאים הרי גורל "שפגעו בנו" בממשלה הזו, כמו אובדן המשילות בנגב, האקטיביזם של ביהמ"ש, ציביון היהודי וכיוצ"ב.
חייבים להתייחס לנושאים הללו שהם בנפשה של המדינה ולבצע בהם טיפול שורש אמיתי.
הליכוד צובר פופולאריות ואהדה בשטח. אני מסתובב בישובים ומגיע לכנסים פוליטיים ורואה את האהבה והצימאון של אזרחים רבים שמייחלים לחזרה של המפלגה להגה השלטון. אחרי ממשלת לפיד-עבאס יהיה הרבה מה לתקן. חשוב שהפעם זה יהיה בשום שכל וחכם עיניו בראשו.