המגמה בישראל היתה מרשימה ונראה היה גם על פי מומחים ש"תופעת העדר" עובדת גם כאן. הגענו למספרים נמוכים מאוד, מחלקות קורונה נסגרו ובהתאם החלו ה"חגיגות" לחזרה לשגרת החיים. חזרה לבתי הספר בלימודים מקרוב, שיעור האבטלה הצטמק, בתי המלון הגיעו לתפוסות מלאות ובן גוריון חזר לחיים עם טיסות נופש לכל יעד שרק פתח את שעריו. הימים והשבועות האחרונים מלמדים כי ה"חגיגה" היתה מוקדמת והחזרה לשגרה עד הסרת כל המגבלות היתה מהירה וכעת אנו מטפסים במספרים באופן מובהק והגל הרביעי מביא אותנו לקראת החלטות קשות שיחזירו אותנו חודשים רבים אחורה. על אף הנתונים המדאיגים האדישות הציבורית ניכרת בכל מקום ובמידה רבה הפאניקה הציבורית של תחילת המגיפה התחלפה באדישות, שלא לומר זלזול ושאננות ציבורית. הציבור "עייף" מהמצב ולא רק בישראל, אירופה נמצאת בגל מחאה חסר תקדים על רקע ההגבלות שקובעי המדיניות מטילים שם וכך במקומות נוספים בעולם. רק לפני שנתיים העולם היה פתוח לחלוטין וה"כפר הגלובאלי" היה אסטרגיה עולמית שפתחה כל שער ומחסום לכל צורך כלכלי, חברתי, אנושי. מאות מיליונים חצו יבשות בכדי להגיע לאתרי תיירות שונים בעולם ולממש עיסקאות כלכליות כאלו ואחרות, אך בשנתיים האחרונות ה"כפר הגלובאלי" הפך ל"כלא מדינתי" והכל הצטמצם למימדים של פעם. במהירות שיא תחת השקעה חסרת תקדים של תשומות אנושיות וכלכליות הצליחו טובי המוחות בעולם להגיע לחיסון כנגד המגיפה ולכולם נוצרה התחושה תחת אוירה עולמית כללית כי הנה זה מאחורינו. חיסון ראשון, חיסון שני ותיכף גם השלישי ועדיין הקורונה כאן ובימים אלו במלוא עוצמתה. הציבור עייף, הציבור חנוק, הרוב בחשש, המצב הכלכלי האישי רעוע וכל אלו מביאים לחוסר יציבות אנושית אישית וכללית ומשפיעים על ההתנהגויות. אז באירופה מדובר במחאה חסרת תקדים נגד כל הנחיה לסגר ולהגבלה, במדינות אחרות זועקים עד כאן ובישראל האדישות משתלטת תחת האמירות – "נו אז…", "יהיה בסדר.." ו"בעזרת השם…". יותר מכך ישנה תחושה ציבורית שהולכת וגוברת בכל מקום כי המניפולציה בנתונים "חוגגת". נראה כי ה"משחק" במספרים ובנתונים מכוון וכי ישנה הסתרה של נתונים כמדיניות. נתונים על היעילות ההולכת ופוחתת של החיסונים בין אם זה של פייזר, מודרנה או אסטרה זניקה, הסתרת נתונים ביחס לתופעות לוואי, כמות המתים מדום לב שאינה מפורסמת לציבור ועוד נתונים שאינם נחשפים לציבור ומעלים את רף החרדות ובצדק מעוררים שאלות רבות. המגיפה עדיין פה איתנו ועוצמתה כפי הנראה תמשיך להשפיע על אורחות החיים בשנים הקרובות יותר מכל דבר אחר. קשה גם למומחים לראות בהסתכלות מפוכחת קדימה מתי זו תיעלם מכאן וההיסטוריה מלמדת שמגיפות מגיעות הן נשארות איתנו לשנים רבות מאוד וחלקן אף לא נעלמות וכפי הנראה כזו היא הקורונה. ובכל זאת מה עושים, הייתי אומר מתרגלים וממשיכים, מומחי הרפואה תחת השקעות חסרות תקדים ימשיכו לעבוד קשה ועד הגעה ל"קוקטייל" הנכון מומלץ לכולנו – להתחסן, להתרחק, להימנע, לוותר ולהיות בעלי משמעת עצמית גבוה ועם פחות אדישות אישית למצב. הפרלמנטים בעולם ימשיכו לקבל החלטות קשות ולגשש באפילה בין שחרור כל רסן כמודל אנגליה או משנה זהירות ואיזונים בין בריאות ציבורית לכלכלה על פי המודל של בנט.

בימים האחרונים בישראל עולה בכל הזדמנות שמו של הצלם – שי אביטל וכולם פותחים עיניים תחת התופעה ה"מכוערת", של ניצול קטינות בכדי לזכות בתהילה מובטחת. שי אביטל הוא תופעה של ניצול כוח כלפי חסרות אונים במידה מסויימת, אך אסור להסתכל על התופעה באופן צר. מדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ומעת לעת אנו פוגשים אותה ולא מטפלים בשורש הבעיה. פעם זה צלם, לעיתים זה מורים, גם פסיכולוגים חטאו בכך, פוליטיקאים, שחקני קולנוע ותיאטרון, ראשי ערים, שחקני כדורגל, אנשי צבא, מרצים באקדמיה, שוטרים ועוד ובכל פעם בזירה חברתית אחרת פוגשת אותנו התופעה של כוחנות, שררה כלפי אלו שנזקקים ל"קידום" מקצועי. פעמים רבות התופעה זוכה לאדישות ציבורית ובהתאם לאדישות אכיפתית ומשפטית. חייבים לנסות לשים קו אדום חד ערכי על תופעה זו ולצמצם את הכוחנות כלפי ה"תמימים" שמחפשים רגעי שיא ותהילה. ניצול לרעה של מעמד הינה עבירה שמייחסים לאנשי הצוארון הלבן, אנשי ציבור ובעלי מקצוע יוקרתיים. לעיתים מנצלים אלו את מעמדם מתוך כוחנות כלפי מבקשי שירות. פעמים על רקע ניצול מיני, ניצול כלכלי, ניצול להטבות ועוד והתופעה מוכרת וידועה ולעיתים הארגונים והמנגנונים השונים מעדיפים "טאטוא מתחת לשטיח" בכדי לא לגרום נזק לארגון. חייבים להוקיע את התופעה ולנסות לעקור מהשורש את הכוחנות בכל מקום וזאת באמצעות חקיקה יותר אגרסיבית עם עונשים כואבים, פעילות תקשורתית נחרצת כדוגמת זו האחרונה בחשיפה של הצלם והוקעה ציבורית נרחבת. שי אביטל הוא דוגמה לתופעה שכעת נמצאת בכותרות, אך לכל ברור שהניצול קיים בכל מקום וככל שהמבקש יותר חלש אופי, בעל התפקיד מבקש "תשלום" גבוה יותר.

ידידי ורעיי גלי הקורונה כפי הנראה ימשיכו להכות בחופי ישראל ובחופי העולם, ההתמודדות תמשיך להיות תחת הדילמה של בריאות מול כלכלה וחופש הציבור ולכן האחריות האישית תמשיך להיות הגורם המכריע בבריאות שלנו וזאת יחד עם משמעת להנחיות ציבוריות שמומלצות על ידי המומחים. ועדיין אל לנו להיכנס לאדישות חברתית לבריאות כולנו ולצמצום הכוחנות והשררה בקרב הצוארון הלבן.