תוצאות הבחירות לבתי הקונגרס בארה"ב, כפי שמתבררות עתה, מלמדות על ניצחון הדמוקרטים בארצות הברית, מה שמטלטל את טראמפ, את הרפובליקנים וארה"ב בכלל. התוצאה המסתמנת משנה את מאזן הכוחות בוושינגטון ומציבה סימני שאלה בפני ישראל. ובינתיים, גם בירושלים אין הכרעה: נתניהו איבד את הרוב, אך האופוזיציה עדיין לא הצליחה לתרגם את ניצחונה להקמת ממשלה.

הבחירות בארצות הברית הסתיימו והמפלה של טראמפ הופכת את הבחירות למשאל עם על מנהיגותו, מדיניותו והמלחמה מול איראן. הציבור האמריקאי נתן תשובה ברורה. הדמוקרטים השתלטו על שני בתי הקונגרס, הסנאט ובית הנבחרים, והעבירו מסר של חוסר אמון בממשל הרפובליקני.

 היקף הניצחון הדמוקרטי, לרבות במדינות שנחשבו למעוזים רפובליקניים, מעיד על שחיקה משמעותית בתמיכה בטראמפ. יוקר המחיה, המלחמה עם איראן והתחושה שהנשיא עסוק יותר במאבקים פוליטיים מאשר בבעיות היומיומיות של אזרחיו, היו בין הגורמים המרכזיים לתוצאה.

מערכת היחסים בין ישראל לארה"ב התבססה במשך שנים על קשר מדיני אל מול כל ממשל שיבחר ובתקופת נתניהו וטראמפ ההתבססות נטתה למערכת יחסים אישית יותר. הקשר הזה סיפק לישראל גב מדיני, תמיכה ביטחונית וחופש פעולה משמעותי. אלא שהבחירות האחרונות מזכירות לנו שהנשיא האמריקאי אינו ארצות הברית כולה, ושגם בוושינגטון קיימים איזונים פוליטיים.

טראמפ ימשיך לכהן כנשיא, והסמכות המרכזית בניהול מדיניות החוץ האמריקאית תישאר בידיו. אולם מעתה הוא יידרש להתמודד עם קונגרס עוין, שיכול לעכב מינויים, לנהל חקירות, להקשות על העברת תקציבים ולהציב סימני שאלה סביב מדיניותו. עבור ישראל, המשמעות היא שמערכת היחסים עם וושינגטון עלולה להפוך מורכבת יותר.

האתגר הישראלי הגדול יותר נמצא דווקא בעתיד. המפלגה הדמוקרטית עוברת שינוי ביחסה לישראל. הקולות הביקורתיים כלפי מדיניות ישראל התחזקו, וחלק מהנבחרים החדשים אינם רואים עוד בתמיכה בלתי מסויגת בישראל עמדה פוליטית מובנת מאליה.

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מזוהה עם מפלגה אמריקאית אחת. יחסים אסטרטגיים אינם אמורים להשתנות בהתאם לזהותו של הדייר בבית הלבן. ממשלה ישראלית אחראית צריכה להשקיע מחדש בבניית הסכמה דו-מפלגתית, גם אם הדבר מחייב שינוי בשיח, במדיניות ובסדרי עדיפות.

 בישראל התמונה מסובכת יותר וכעת בפני  המנהיגים – ביבי ואיזנקוט הדילמה מורכבת וניראה שהאחרון יקבל את המנדט ואז אלו  האפשרויות העומדות בפניו:

האפשרות הראשונה – ממשלת שינוי בתמיכה ערבית. זו האפשרות המתבקשת מבחינה מספרית. איזנקוט יוכל לנסות להקים ממשלה הנשענת על תמיכה מבחוץ של רע"ם והרשימה המשותפת, או על שותפות מלאה. כאן נמצא המכשול המרכזי: חלק גדול מהשותפים היהודים במחנה השינוי הבטיחו לבוחריהם שלא להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות. השאלה היא האם מנהיגות פוליטית נמדדת ביכולת לעמוד בהבטחות קמפיין או ביכולת למצוא פתרונות למציאות שנוצרה ובהחלט למהלך כזה יהיו משמעויות אלקטורליות לבחירות הבאות.

אפשרות השנייה – שותפות עם המפלגות החרדיות. איזנקוט עשוי לנסות לפרק את הברית המסורתית בין החרדים לנתניהו ולגייס חלק מהן למחנה שלו. המחיר יהיה כבד: סוגיית הגיוס, תקציבי הישיבות ומעמד לימוד התורה. קשה לראות כיצד מחנה שהבטיח שינוי בנושא השוויון בנטל מוותר על אחד מעקרונותיו המרכזיים כבר ביום הראשון.

האפשרות השלישית – ממשלת אחדות לאומית. חיבור בין איזנקוט לנתניהו, או בין איזנקוט לליכוד ללא נתניהו, עשוי לייצר ממשלה רחבה ויציבה יותר. אבל האם איזנקוט, שבנה את מסע הבחירות שלו על הצורך בהחלפת נתניהו, יכול לשבת איתו באותה ממשלה? והאם נתניהו, שעדיין מחזיק בכוח פוליטי משמעותי, יסכים לוותר על ראשות הממשלה? האפשרות הזאת עשויה להיראות הגיונית מבחינה לאומית, אך היא רצופה מוקשים אישיים ופוליטיים.

האפשרות הרביעית – בחירות נוספות. אם הצדדים לא יצליחו להתפשר, ישראל עלולה למצוא את עצמה שוב בקלפיות. מבחינת נתניהו זו אינה בהכרח אפשרות רעה. הוא עשוי להמר על כך שהמחלוקות במחנה היריב יפוררו את הישגו המספרי ויאפשרו לו לשוב עם רוב.

לביבי האפשרויות מצומצמות ובעיקר הוא יזדקק למפלגות או בודדים שיחצו את הקווים וכפי שהתמונה ניראת ביבי יחתור לבחירות חוזרות.

בכל מקרה התמונה אצלנו סבוכה וכעת שגם שם היא ניראת שונה אז בהחלט ידרשו פה יכולות מנהיגותיות שונות, יצירתיות והאתגרים הם מורכבים.

ידידיי ורעיי הדמוקרטיה יותר חזקה מכל סקר ומוכיחה שהיא "חיה ובועטת" גם כאן וגם שם. ישראל זקוקה לממשלה שתדע להתמודד עם האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והחברתיים, ובעיקר לשקם את האמון בין אזרחיה ובינה לבין בעלות בריתה. השאלה אינה רק מי יצליח להרכיב 61 אצבעות בכנסת, אלא מי מסוגל להציע דרך אחרת למדינה.  בסופו של יום, ניצחון בבחירות הוא הישג פוליטי, היכולת לתרגם זאת למעשים היא מורכבת יותר.

ואם במנהיגות ופוליטיקה עסקינן אז בהחלט נכון וראוי להזכיר את יצחק רבין ז"ל – ראש ממשלת ישראל, שלפני 31 נרצח על ידי רוצח יהודי שביקש לפגוע בלב ליבה של הישראליות ובעיקר לרצוח דרך פוליטית, משום שלא הסכים איתה. הדרך בדמוקרטיה לעמוד על אי הסכמה עוברת דרך הקלפי ולא דרך רצח מתועב.

יהי זכרו ברוך!