הלו"ז הפוליטי בישראל ובעיקר הרגעים האחרונים לפני ההליכה אל מעבר לפרגוד מייצר שיח ציבורי שמעלה את רף ה"רעל" לרמות גבוהות ובהתאם האמירות מקצינות הוויכוח הופך לגזעני יותר ובהרבה מקרים אנחנו עדים למאבק "פרוע" שמביא עמו מילים ומשפטים שמוטב היו שלא יאמרו. כולנו זוכרים היטב את ה"צ'חצחים", את "מנשקי המזוזות", ה"אספסוף", ה"מזרחיים" ועוד הגיגים חסרי אחריות חברתית והפעם הדוברת התורנית בדוגמה נוספת בולטת  היא גליה אלבין  בריאיון במסגרת–  פודקאסט, "הכל פתוח", עשתה זאת באופן שמעורר חלחלה ונודף מאמירתה "ריח" רע של גזענות שמעמידה ספק לפחות 50% מהעם. היא קשרה בין מצביעי נתניהו לבין מוצאם המזרחי, ואף הטילה ספק ביכולתם להפעיל שיקול דעת בקלפי ובאמירותיה יצרה הכללה שבה ניסתה להכתים אוכלוסייה רבה. לתפיסתה הפרופיל של ה"ביביסט" הוא מוחא הכפיים המזרחי שצורח ב"ח" ו"ע" – "ביבי, ביבי, ביבי…" ועוד טרחה לערוך חיקויי בכדי שיהיה ברור במי מדובר. בעיניה ולתפיסתה "אין קשר בין היד ששמה את הפתק לבין המוח…". אז באמת שקשה מאוד לעכל ולהכיל אמירות מסוג זה, אבל שוב מוכיחים אותם "מנותקי" עם, שחיים במגדל השן שהם והחברה בישראל נמצאים בצדדים אחרים של המתרס. אז גליה אלבין המנותקת והטייקונית, אני לא בא לבחון מה עשית בחייך הפרועים, איך הצלחת להתעשר וכו, אבל ברור שבשיעורי האזרחות נרדמת והיית בעילפון חושים מוחלט. אם לא ברור לך שאותו אדם שחושב שונה ממך, מעמדו לא כשלך והוא יכול להיות גם חיון האינסטלטור ועדיין בקלפי האצבע שלו תכריע בדיוק כמו שלך – ירום עודך.  כנראה שתמשיכי להיות תקועה שם רחוק כמזרח ממערב. לה זה לא ברור, אבל הייתי מצפה מההנהגה הפוליטית המתחרה שתבין שאמירות ומעשים מסוג זה רק יוצרים את התוצאה ההפוכה ובסופו של יום הם נותרים מופתעים למה העם – "רחמנא לצילן", בוחר הפוך מהמחשבה הרציונאלית של גליה חבריה וחברותיה.

מותר לך ואף רצוי לבקר את ביבי, הליכוד, ש"ס וכו, מותר בהחלט לנהל ויכוח נוקב, מותר להתנגד לתפיסות עולם אחרות ושונות, אבל ברגע שבו אדם מניח שמוצאו של אזרח מסביר את הצבעתו, או שהצבעה שאינה לרוחו מעידה על מחסור בתבונה, הוא חוצה קו אדום. בדמוקרטיה בריאה זכות הבחירה היא לא רק לאדם שחושב כמונו, מתנהג כמונו, היא מבוססת על כך שגם מי שחולק עלינו זכאי לקול שווה, לכבוד ולייצוג. כשם שמצביעי מפלגות המרכז והשמאל אינם קבוצה אחידה, כך גם מצביעי הליכוד אינם אוסף של "שחורים" חסרי השכלה, מאחורי כל פתק עומדים אדם, סיפור חיים, תפיסת עולם וניסיון אישי. דווקא בישראל, חברה שמורכבת מקבוצות, עדות והשקפות שונות, לאמירות כאלה יש משמעות עמוקה. הן מחזירות אותנו לשיח של התנשאות, של חלוקת החברה למחנות ושל ניסיון להסביר מחלוקת פוליטית באמצעות מוצא ועדה. מי שמבקש לשנות את הצבעתם של אזרחים צריך לשכנע אותם — לא להשפיל אותם.

האם מדובר בפליטת פה או באמירה שנאמרה מתוך תפיסת עולם? אין צורך לנחש את כוונותיה של אלבין כדי לבחון את דבריה. האחריות הציבורית נמדדת גם במה שנאמר, ובמיוחד כאשר הדברים עלולים להעמיק שסעים קיימים. ככל שמתקרבים לבחירות, כל אמירה כזאת הופכת לחומר בעירה במערכת פוליטית שכבר ממילא מתקשה לנהל מחלוקת בלי להפוך אותה למלחמת זהויות. ראויי היה שאישי ציבור, פוליטיקאים ועשירי עולם ינהלו שיח יותר מכבד, פחות גזעני ויותר מחובר לפחות לחצי מהעם.

השבוע זומן לפודיום העדים בבית המשפט בתל אביב, במשפט נתניהו, היועץ המשפטי לממשלה לשעבר – אביחי מנדלבליט, עדותו מחזירה לדיון הציבורי שאלות קשות על תהליכי החקירה, על האישורים שניתנו ועל הפיקוח על פעולות החוקרים. במהלך העדות עלו טענות בנוגע לפעולות שנעשו בלי ידיעתו או אישורו, ולצדן הסברים והבהרות מצדו. בין היתר, מנדלבליט אישר כי פעולות מסוימות לא היו תקינות, אך הדגיש כי מבחינתו אישר לחקור את ראש הממשלה. אין להפוך את העדות לכותרת שמכריעה מראש את המשפט. עדות בבית המשפט אינה פסק דין, וטענות ההגנה אינן בהכרח עובדות שהוכחו. את משמעות הדברים יש לבחון על פי הראיות, הדין והכרעות השופטים. דווקא משום שמדובר בראש ממשלה מכהן ובפרשה בעלת השלכות ציבוריות רחבות, חיוני להקפיד על ההבחנה בין חשד, טענה, ראיה והכרעה. עם זאת, שאלות על תקינות הליכי חקירה אינן עניין טכני בלבד. שלטון החוק מחייב שהרשויות יפעלו על פי הכללים, יתעדו החלטות כנדרש ויהיו מסוגלות להסביר את מעשיהן. אמון הציבור אינו יכול להישען רק על אמונה עיוורת במערכת, כשם שאינו יכול להתבסס על הנחה שכל פעולה של רשויות האכיפה פסולה. שוב בהחלט עולה פה סוגיה מהותית על התנהלות ב"מחשכים" של גורמים אינטרסנטים לכאורה, שפועלים מתחת לסף הדין.

שני האירועים, לכאורה רחוקים זה מזה, נפגשים בנקודה אחת: האחריות הציבורית. האחריות לכבד אזרחים גם כשהם מצביעים אחרת, והאחריות להבטיח שמוסדות המדינה יפעלו באופן תקין, שקוף ונתון לביקורת.

ידידיי ורעיי לקראת הבחירות, קל לייצר כותרות, לעורר סערות ולגייס את המחנה באמצעות זעם ועלבונות. קשה הרבה יותר לבנות אמון, להקשיב למי שחושב אחרת ולדרוש תשובות ענייניות גם כאשר הן אינן נוחות לנו. בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי ינצח בקלפי. השאלה היא איזו חברה תישאר כאן ביום שאחרי. חברה שבה מוצא הופך לכלי לניגוח פוליטי, והחשדנות במוסדות המדינה מחליפה בירור עובדתי — או חברה שמסוגלת להתווכח בחריפות, לדרוש דין וחשבון, ועדיין לשמור על כבוד האדם ועל כללי המשחק הדמוקרטיים. כי בחירות הן מבחן למנהיגים, אבל לא פחות מכך הן מבחן לבגרות של כולנו.