מטיילים לנו בברצלונה ואני רואה חנות תיקים. השלט בחוץ מצהיר כי יש הנחות ואני נלהבת שמה על עצמי שלט 'תכף אשוב', מעדכנת את שלומי שיחזור למלון בלעדי. נכנסת לחנות ומתאהבת בתיק ממבט ראשון. אבל אני לא מתמסרת בקלות ומחליטה לערוך סיבוב ולהתרשם גם מהאחרים. לאחר כעשר דקות מבינה שהוא האחד בשבילי ואני חוזרת אליו, רק כדי לגלות שהוא כבר התמקם על כתפיים זרות.
ניגשת לכתפיים הזרות ושואלת אם היא לוקחת את התיק רק כדי להתבשר שכן, יש לה כוונות לטווח ארוך.
היא מחזיקה שלושה על כתפיה ואני תוהה אם לומר לה שיש לה כבר שניים אחרים, לא צריך לחמוד את השלישי. אבל המילה לחמוד באנגלית ברחה לי. אני מתיישבת מאוכזבת על אחת הכורסאות בחנות ובינתיים שולחת תפילות לבן הזוג שלה, שיאמר לה שלא צריך כל כך הרבה תיקים ואפשר להשאיר משהו גם לאחרות. במיוחד את הורוד עם הנצנצים. עברו דקותיים שנדמו כמו נצח והיא מגיעה אליי ומודיעה כי היא לא לוקחת את התיק. אני מודה לה ומסבירה שהיא עשתה מעשה טוב לאנושות. או לפחות לשלומי שהיה צריך להתמודד עם אישה מאוכזבת שתאמר לו שהיא לא קנתה כלום בטיול ואפילו היחיד שהיא רצתה לקחו לה ושיש משבר אמון בינה לבין החיים. בקיצור, עשתה מעשה אצילי או שהחבר שלה שמע את תפילותיי… כמעט מחבקת את התיק באושר. עד שאני נזכרת שרק לפני שנייה הוא הלך עם מישהי אחרת אז שיירגע עם החיבוק.
ניגשת לקופה לשלם רק כדי להבין שבלי פין קוד, לא אוכל להמשיך את הקניה. עכשיו אני מבינה את שלוות הנפש של שלומי כשנתן לי את כרטיס האשראי שלו, הוא הבין שאין סיכוי שאני זוכרת את הקוד.
מבקשת מהמוכרת שתשמור לי את התיק ושתכף אשוב. היא לא מוכנה וטוענת שביום מבצע, לא ניתן. אני מסבירה לה שאני תיירת, בן הזוג שלי עזב אותי עם כרטיס בלי קוד. היא מבינה את החלק הראשון של המשפט, שבן הזוג שלי עזב אותי ומרחמת עליי. אני לא מתקנת אותה. אני את חמש הדקות שלי קיבלתי ואין חובה להעמיד דברים על דיוקם.
רצה למלון ועולה שבע קומות, מתפרצת כמו סערה לחדר ומסבירה לשלומי שאני ממהרת כי תכף יקחו לי. חוטפת את הארנק וממהרת לצאת. שלומי בטוח שמישהו לקח לי ילד ואני בדרך לשלם לו כופר. אין לי זמן להסביר לו שאף אחד לא ירצה לחטוף את הילדים שלי… אבל את התיק שלי, זה כבר סיפור אחר.
בכוחותיי האחרונים מגיעה חזרה לחנות, רק בשביל לגלות שחמש הדקות שהקציבו לי חלפו ביעף וממש ברגע זה, התיק שלי כבר נמצא על כתף של קונה אחרת. בלי להתבלבל כלל, אני ניגשת לקונה ומסבירה לה שחלה טעות והתיק הזה הוא שלי. חושבת שאם בשבילו התבאסתי, שידלתי, רצתי, חטפתי, הוא בהחלט שלי. היא משחררת מייד. לא יודעת אם בגלל הנחישות בעיני או אולי כי המוכרת הסבירה לה, שיש איזה מטורללת שבן הזוג שלה עזב אותה וצריך לנהוג בה במידת הרחמים.
התיק על כתפיי ואני משלמת ונסה על נפשי, לפני שעוד משהו ישתבש.
אז יש לי תיק חדש והוא בדיוק כמו שאני אוהבת. ורוד מהמם עם נצנצים.
רק הוא די קטן אז לא נכנסים בו משקפי הקריאה שלי.
אבל לא נורא, משקפים זה לחלשים.
גם לא נכנס בו קרם הידיים שלי, אבל לא צריך. אני לא אשכח ואמרח בבוקר.
העיקר שהוא מונח לי על הכתף, סופני.
גם לא נכנסת בו המחברת שבה אני כותבת, אבל אמרו לי שלכתוב ישירות בטלפון זה הכי.
העיקר שהוא ורדרד והוא משתלב עם גוון העור שלי להתמוגג.
גם הכריך שאני לוקחת לעבודה לא נכנס בו, אבל אני אקח שקית. בשביל מה המציאו שקיות?
בקיצור הוא סוחב את הארנק ואני את כל השאר. אז מה, כששלומי ואני ארזנו לטיול ואני ארזתי הכול והוא רק הביא את הקפה השחור שלו, אז התקטננתי? שותפים זה שווה בשווה. פעם את אורזת ארבע מזוודות ופעם הוא מביא קפה, לא צריך להתחשבן.
חוץ מזה, בשביל עבודה יש לי תיק אחר. זה יהיה ליופי, כיאה לתיק מהמם.
מי אמר שתיק צריך להיות מעשי? אתם פעם הוטעתם לחשוב שאני אישה מעשית?
לחיי הדברים החשובים שבחיים… ולחיי חזרה טובה לשגרה!
רק אל תתרגלו.. בואכם חגי תשרי J