אחרי שברכנו את זו החדשה ושלחנו בקללתה את זו שחלפה היא וכל אוסף הימים הנוראים שבתוכה עם סיפורי זוועת ה – 7/10, עם התפרקות קהילות, כיבוש ישובים, רצח תינוקות בחיבוק אימהות, "וידוא" הריגה בניצולי שואה, עם מאות הרוגים, מאות חטופים, ירי מדרום מצפון ממזרח ממערב ממעל ומתחת, לחימה בחזיתות קרובות ורחוקות, פיגועים בתוך הבית ויותר מכל המשך חיכוך פנימי בתוכנו – בקרבנו. ואז באנו לבקש סליחה, מחילה וכפרה ושאלנו בעצב ממי נדרשת בקשת הסליחה ועל מה? ובעיניי הסליחה נדרשת בתוכנו על כך שלא פעלנו, על כך שמיקדנו את כל עוצמתנו להרחבת השסע, על כך שחיפשנו מה פגום בהוא עם השטריימל, בזה שמתייצב בקפלן, בהיא שדעתה לא כמו שלי, בחובש הכיפה, בקיבוצניק ולרגע שכחנו שבשכונה הזו יש מתבוננים מתוחכמים שנכנסים לתוך ה"תחתונים" ומכירים אותנו ויודעים מתי זה אמיתי ומזהים את נקודת השבר והפירוק ושועטים בלי רחם להחריב כל מי שהוא שם – כן היהודי והם לא מבחינים בין שמאל לימין, בין שוחרי השלום למחרחרי המלחמה, בין הקיבוצניק לעירוני ובין התושב בבני ברק לתושב בצור יגאל. להם, למרצחים יש קוד זיהוי אחד ובו הם נלחמים – היהודי, אותו צריך לרצוח, להחריב את כל הישגיו, למוטט כל סממן שלו ואם לא השמדנו עד האחרון שבהם כמו ההוא מלפני שמונים שנה אז נדחוק אותם חזרה ליבשות האחרות. כל זה עפ"י מה שראינו השבוע בכותרות התוכנית סדורה, עם משאבים בלתי מוגבלים מהדוד אייתוללה מפרס, עם רעיונות אידאולוגים פנאטיים והכל מתחת לאפינו ואנחנו עסוקים בריב בתוכנו עד חורבן ולייצר להם את "שביל הזהב". מזלנו שניסיונות התיאום לא צלחו ומישהו שיבש להם את רעיון ה"אול אאוט". ביום התענית הלאומית חפשנו את הכיפור והכפרה ועשינו פה חשבון נפש לאומי המשמעותי ביותר מיום התקומה בארץ ציון. ביכינו על הקללות, הכנו על חטא היוהרה וביקשנו מאדון הסליחות, זה שבוחן לבבות שירחם עלינו ובעיקר ייתן בנו סימנים לתקווה, סימנים לעתיד, סימנים ליצירה, לקידמה, לבניין, סימנים להמשך תקומת העם בארץ ישראל. אז בדרך היו גם היו סימנים רבים שיש בו מידת הרחמים והיא זו שאפשרה לנו מעפר שנת התשפ"ד לקום ולהתעצם לקראת התשפ"ה. כשהספר פתוח לפני בורא עולם והוא דן בחתימה בספר החיים הוא הבחין ברבים בתוכנו שמילאו את כולנו בהתרגשות – בלוחמי כיתות הכוננות, אנשי הרפואה המדהימים, השוטרים שחירפו נפשם, הלוחמים הגיבורים שבאופן ספונטני רצו לקרב ופחות לאולפנים וגם אם בידיים חשופות, ההם שהוציאו מהבוידעם את הציוד ובאחת הפכו לצבא המילואים, זה שגורם לאב, בנו ונכדו להילחם גם יחד על חלקת האלוהים שלנו, התורמים, המנגליסטים, המשקמים, המצילים ועוד רבים שהביאו את מסירות הנפש, הלאומיות והגאווה היהודית ישראלית לרמה שגם השכינה הרכינה את ראשה. התרוממות הרוח הלאומית גברה מנקודת השפל ההיסטורית הביטה לצידיה וכאילו גרמה לכולנו באחת להבין גורלנו בידינו והתקומה היא כאן ומשם ראינו את הנסיקה לביחד הלאומי, לכוון והכמיהה להמשיך את בניין ירושלים וארץ ישראל. אין יותר חזק מעוצמותיו הפנימיות של העם הזה ולצערנו ההתלכדות הגיע לאחר שפל והשפלה. ומכאן חייבים אנו להסתכל קדימה ולראות עם כניסת חג הסוכות את המשך הסדרת היסודות הלאומיים ומיצוב של הבסיס הערכי המשותף לנו בחבל ארץ זה. העתיד מחייב אותנו להיות מפוכחים נוכח המציאות המזרח תיכונית ולהבין שביטחון וכלכלה צומחת הם כמעט ניגוד ערכי, אך מי שחשב שהתייעלות, צמצום, קטן וחכם הם מהלך מאיים במשחק המלכים קיבל "שח" ברמה הגבוהה ביותר. מדינת ישראל חייבת כערך להשקיע תקציבי עתק בביטחון ולבנות תפיסת ביטחון חדשה שתרתיע אל מול השתנות האוייב. המשך מיסוד מערכות חינוך מושקעות בעלות ערך אוניברסלי כאלו שממשיכות להעמיד את ישראל בשורה הראשונה העולמית של קידמה, טכנולוגיה, רפואה, אקדמיה וכדומה. חתירה להסדרה והסכמים עם מירב המדינות במזה"ת בהתאם לאינטרסים המשותפים, הסכמים שיאפשרו לבסס דו קיום וליצור הזדמנויות משותפות בעלות נכסים שיאפשרו צמיחה משותפת. המשך בניה של דור מופת בעם הזה, דור אצילי שידע להעצים את המשותף בנו, לדון במחלוקת המובנת ולהאמין בוויכוח ככלי מקדם. דור שיביא את החלקים היפים בעם הזה ויניח אותם בראש השולחן ויעסוק במורכבים ובמורכבויות מבלי חשש לשנות. דור שימצב את מעמדו של הדתי מול החילוני, של אנשי הכפר והשדה מול אנשי הכרך והעיר, של הבונים והיוצרים אל מול העומלים והמשקיעים, דור שיניח את התחרות, ה"גדול יותר" והקפיטליזם החזירי בצד ויבין שחברת מופת היא חברה עם ערכים של נתינה, של שוויון הזדמנויות ושל גאווה משותפת. דור שיקח את המושכות ויחזיר את המנהיגות הלאומית למקומה הראויי, כולנו בערגה מצפים למנהיגים שהצניעות היא ערך מוסף אצלם. בשנה הזו שבאה עלינו לטובה המלחמה צריכה להסתיים בהכרעה ומיד יחד נכון שיכריז ביבי על בחירות שחייבות להיות עוד השנה ויביאו בשורה ותקווה לרוח הלאומית ולגאווה הקהילתית. שהשמאלנים יפסיקו להיות תמימים ונהנתנים, הימניים פחות לוחמניים, החרדים שיתגייסו, הערבים שיתנו כתף בשירות הלאומי וכולנו נחזור להאמין שאפשר כאן ביחד לבנות משהו נכון ומאפשר יותר.

ידידיי ורעיי אמר מי שאמר שהסליחה, הכפרה והמחילה חשיבותם היא לא בין ראש השנה לכיפור, אלא בין יום הכיפורים לראש השנה. נכון שנהיה טובים יותר האחד לשני כל ימות השנה, נפרגן, נעריך, נחייך ונדע שבידינו לבנות מופתי וערכי יותר. בתקווה לקיום מצוות האושפיזין בסוכת השלום ובברכת חג סוכות שמח לבית ישראל.