טסים ואני מתלבטת מה לארוז לארבעה ימים. מעדכנת את שלומי שטרולי אחד עם הבגדים שלי וטרולי שני עם הנעליים שלי, כלי הרחצה והאיפור. בנדיבותי משאירה לו מקום לשלוש חולצות וגינס. הטרולי לא נסגר, אז אני מתנצלת בפניו ומוציאה את אחת החולצות שהכניס. אין ברירה וצריך להצטמצם. כשהוא עדיין לא נסגר, אני מתיישבת עליו היטב וסוגרת. הטרולי כמו שלומי, מסרב למשהו, אבל כשאני יושבת עליו היטב, אין לו ברירה, אלא להסכים. נחישות זה כל הסיפור.
המאבטח שואל את שלומי אם ארז לבד ושלומי אומר שכן. אני מתקנת את המאבטח וממליצה לו שאם הוא רוצה לשמוע תשובות אמת, אני הכתובת. וכן, אני ארזתי. לבד.
אם הייתי כמו שלומי, אורזת שלוש חולצות וג'ינס לא הייתי כל כך מתגאה, רק אומרת.
שכחתי את משקפי השמש ומולי דוכן משקפיים. המוכרת מעדכנת שיש מבצע 1+1 ואני בוחרת לי שניים. שלומי מזכיר שגם את שלו שכחנו והוא ישמח לזוג. ברור. מה אני נראית כמו אחת שחומדת שני זוגות לעצמה? מתלבטת אם להזכיר לו שהוא תמיד אומר שהוא לא מבין את התלות במשקפי שמש ושזה אביזר מיותר. גם האפשרות לקנות ארבעה זוגות עלתה בדעתי, אבל אפילו לי יש גבול.
שומעת ברמקול על טיסה שמתעכבת וכל הנוסעים מוזמנים לקפה וארוחה בארומה. חושבת לעצמי שסך הכל איחור וזה מאוד יפה שמפצים בנדיבות. רגע אחרי, מבינה שזאת הטיסה שלי ולא מבינה מי החוצפן שחושב שהוא יכול לקנות אותי בקפה. אני מפצירה במוכרת להחליף לי את הקפה בשוקו ואת החמגשית במאפה. שלומי מפציר בה לתת לנו שוקולדים. היא מתקשרת למגדל הפיקוח ומבקשת שיטיסו את המטרידים מכאן. גם אם אחד המנועים עדיין בטיפול.
אנחנו מטיילים עם חברים והנטל נחלק בין ארבעתנו שווה בשווה. שחר הוא זה שהזמין טיסות, מלונות ורכב. הוא גם הנהג, מדריך הטיולים, וזה שאחריו אנחנו נגררים עם התיקים כי הוא יודע לאן ללכת. בין לבין הוא גם הצלם וזה שצריך לתפוס את ענבל ואותי כשיש אנרגיות טובות. זאת אומרת הוא צריך להקפיד לצלם בשעות הבוקר, כדי שנצא יפות ורעננות להפליא. משימה לא פשוטה בגילנו המתקדם. ענבל אחראית לדבר עם שחר כדי שלא יאבד ריכוז בנסיעות הארוכות. ואם חשבתם שלי יש הרבה מילים לומר, זה רק אומר שעוד לא פגשתם את ענבל.
שלומי ואני היינו אחראים על משימה חשובה ביותר, להשמע להוראות של שחר. וגם למצוא היכן יש גלידה. כל אחד והחוזקות שלו.
הנופים יפים כל כך ואני חושבת לעצמי שאני לא מבינה את הישראלים האלה שנוסעים לחו"ל וכל מה שחשוב להם זה האוכל. מזל שאנחנו לא כאלה ולא נוגעים בפירור בין ארוחת הבוקר והערב. אם לא מחשיבים את ארבעת העצירות הקטנטנות כדי לתת לרגליים לנוח. בבית קפה, בין גלידה, עוגה ופיצה. למה ללכת כשאפשר לראות הכל בישיבה, עם איזה פטיפור קטן? אני בטוחה שכל הקיסרים והאפיפיורים האלה לא היו רוצים שנראה את רומא ודרומה על בטן ריקה.  אז שמישהו יביא לי גלידה לפני שאני רוגזת.
מתנחמת שלקלוריות אין דרכון ישראלי ובטח לא יתנו להן לעלות איתי לארץ.
החבר'ה מציעים שנעלה לראות את הנוף למעלה עם רכבל כסאות.  אני מסבירה שאני אחכה להם למטה. אותי לא ישכנעו לעלות על כסא שקשור בחוט. חוץ מזה אין איתי ילדים שאני צריכה להרשים במראה האמא האמיצה, אז שישכחו ממני. שלומי מנסה לשכנע אותי להתגבר ואני מביטה בו במבט מצמית שאומר חכה שאצא מזה בחיים ואיזה פוסט  מפרגן שאני אכתוב עליך. זה תמיד מיישר אותו והוא מתעשת והופך להיות אמפתי. והנה זה עזר לו, הגעתם עד כאן ואין אף לא השמצה אחת.
רגע לפני החזרה מתקשרת לאופיר ואומרת לו שאני מתגעגעת וחבל שאין מקום ברכב, אחרת היה בא לקחת אותנו יחד עם שושקה. שומעת אותו נאנח מהצד השני ושמחה לדעת שגם הוא מאוכזב באותה מידה. הוא מאוכזב מהעובדה שאחרי 12 שנה של הכרות, אני לא מבינה שמבחינתו יש לו עוד שעתיים אקס בוקס ואין לו שום כוונה לבזבז אותם עליי.
נופים יפים, חברים טובים ורומא אחת שחייכה אלינו. יותר מזה לא היינו צריכים.