לאחרונה זיכה בית המשפט המחוזי בבאר שבע, בשבתו כבית משפט לערעורים, נאשם בעבירת שימוש בנכס ללא היתר בניה, לאור התנהלות בעייתית ופגומה של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, במסגרתה לא נחקרו הנאשמים בעבירה בה הורשעו
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה משפטעורכי דין
- זיכוי מערערים מעבירות תכנון ובנייה – לאור התנהגות לקויה של הוועדה לתכנון ובנייה
בחודש אוקטובר 2017, הגישה ועדה מקומית לתכנון ובנייה באחת מערי הדרום, כתב אישום כנגד בעל אולם תעשייה וכנגד חברה הקרויה על שם בעל האולם, שהינם בעלים במשותף בנכס. כתב האישום התבסס על חוק התכנון והבנייה, וכלל 2 עבירות. הראשונה: שימוש במקרקעין ללא היתר, והשנייה: שימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית.
על פי כתב האישום, המבנה נבנה ללא היתר (עבירת בנייה ללא היתר), ובנוסף נטען כי חלקים מן האולם שימשו בפועל למגורים עבור עובדים זרים (עבירת שימוש בניגוד להוראות תוכנית).
ההליכים נגד הנאשמים נוהלו בבית משפט השלום, ובמסגרתם נחקרו הנאשמים, בעיקר אודות עבירת השימוש בנכס בניגוד להוראות התוכנית (שימוש למגורי עובדים בבניין המיועד לתעשייה). בנוגע לעבירת השימוש בנכס שנבנה ללא היתר, הסתפקה המאשימה בשאלות כלליות הנוגעות לתאריך בניית הנכס. בבית המשפט נקבע כי יש לזכות מחמת הספק את הנאשמים בקשר לעבירת שימוש בנכס בחריגה מהוראות התוכנית. זאת, לאור העובדה כי בביקורים שונים התגלו בנכס כלי בית, כמו שולחנות, כיסאות ותנור גז, אך המאשימה – הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, לא הצליחה להוכיח שאכן התגוררו אנשים/ שוכרים כלשהם בנכס. עם זאת, הנאשמים הורשעו בעבירת שימוש במבנה שנבנה ללא היתר בנייה. על פי קביעת בית משפט השלום, היתר שהוצא לבניין, בשנת 1977, התיר בניית קומת קרקע בלבד, אך הקומה הראשונה והשנייה בנכס נבנו ללא היתר.
לאחר הרשעת הנאשמים, נגזר דינם, ונקבע כי על הנאשמים לשאת בקנס בסכום של 50,000 ₪. בנוסף נקבע כי ככל שלא ישולם הקנס, ייאסר בעל האולם.
הנאשמים, שלא אמרו נואש, ערערו על קביעת בית משפט השלום, לעניין הרשעתם ולעניין גזר דינם-העונש, ולכן עבר הערעור להתנהל בבית המשפט המחוזי בבאר שבע. הטענה העיקרית שבערעור נסבה סביב התנהלות הוועדה המקומית (היא המשיבה), שלטענת המערערים הייתה פגומה: לא הובאו ראיות כלשהן לעבירת שימוש בנכס שנבנה ללא היתר ואף לא נוהלה חקירה בנוגע לעבירה זו ולא ניתנה התראה בעניין. טענת המערערים הייתה כי לא ייתכן שאדם יורשע בעבירה שלגביה לא נחקר כלל בבית המשפט.
לעניין היעדר הראיות, המערערים התבססו על כך שהנכס נרכש על ידם בשנת 2013, ולצורך העברת הזכויות התקבלו מהעירייה כל האישורים הנדרשים, ואף לא הועלתה טענה כלשהי בנוגע להיעדר היתר בנייה. אילו היו חריגות בנייה, על העירייה היה להציף זאת עוד בשנת 2013, ולא היה ניתן אישורה לביצוע העברת הזכויות.
כמו כן, טענו המערערים כי מרגע שהתקבלה הכרעת הדין, במסגרתה הורשעו המערערים, הם פעלו לצורך קבלת היתר בניה עבור הקומה הראשונה והשנייה של המבנה.
המשיבה, מצידה, טענה כי עצם העובדה שהמערערים החלו בהליך הוצאת היתר בנייה עבור הקומה הראשונה והשנייה, משמעה כהודיה בטעותם, המבססת את הרשעתם.
בית המשפט המחוזי החל ראשית מסיווג העבירה, וקבע שמדובר בעבירת "אחריות קפידה", כלומר עבירה מהסוג הקל ביותר, שמבחינת היסוד הנפשי שלהן, אינה דורשת מחשבה פלילית או רשלנות. לכן, ככל שהוכחו היסודות העובדתיים של העבירה, והוכח כי המערערים נהגו ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות, עליהם להוכיח כי עשו את המירב על מנת למנוע את קיום העבירה.
בית המשפט של ערעור העלה שורת מחדלים בהתנהלות המשיבה, בשלב חקירת המערערים, עוד בבית משפט השלום: מסמכים רבים הנוגעים לתשובות המערערים נעלמו, תשובות המערער הושמטו, כתב האישום לא נוסח כהלכה (ואף נכתב בו כי המבנה כולו נבנה ללא היתר- עובדה שגויה לחלוטין, שכן המשיבה החזיקה בהיתר הבנייה שכאמור ניתן בשנת 1977, עבור קומת הקרקע). בנוסף, קבע בית המשפט המחוזי כי אי חקירת המערערים בנוגע לעבירה שימשו בבניין ללא היתר, והרשעה בה חרף זאת, פגעה קשות ביכולת במערערים להתגונן.
בית המשפט התרשם כי אף שלא הוכח שהמערערים עשו את כל הנדרש על מנת למנוע את קיום העבירה (ולראיה- פנו להוצאת היתר בנייה רק לאחר הרשעתם בבית משפט השלום), התנהלות המשיבה הקימה עבורם הגנה מן הצדק.
כל אלו, כך על פי בית המשפט המחוזי, פגעו ביכולת המערערים להגן על עצמם כנדרש, במהלך הדיונים שהתנהלו בבית משפט השלום. לפיכך, החליט בית המשפט המחוזי לזכות את המערערים גם מעבירת שימוש בנכס שלא הוצא בגינו היתר, ולבטל את כתב האישום. בית המשפט הדגיש כי זיכוי זה לא מאיין את הצורך בהוצאת היתר בנייה תקין עבור הקומה הראשונה והשנייה בנכס, אך קבע שלל הפגמים שהובילו לפגיעה ביכולת המערערים להגן על עצמם, מצדיקים את ביטול האישום וזיכוי המערערים.
כתיבת תגובה