שני אחים היו בעלי זכויות של דירת מגורים בחיפה. האחים מכרו את הדירה לקונים, בסכום של 1,450,000 ₪. המכירה נעשתה ע"י כונס נכסים שמונה על זכויות האחים בדירה, וזאת לאור הליך  פירוק השיתוף בין האחים, בקשר לזכויות בדירה. במסגרת הסכם מכירת הדירה נקבע כי החלק הראשון מן התמורה, בסכום של 145,000 ₪ ישולם ביום חתימת ההסכם, והיתרה, קרי 1,305,000 ₪ תשולם לאחר 3 חודשים, כלומר אוקטובר 2017.

בפועל, מחצית מיתרת התמורה שולמה במועדה, כאמור בחודש אוקטובר 2017 – על-פי הוראות הסכם המכר, ואילו המחצית השנייה של יתרת התמורה שולמה באיחור של כחודשיים וחצי, בדצמבר 2017. לאור פיגור זה החליט אחד האחים לתבוע את הקונים, בטענה להפרה יסודית של הסכם המכר, שכן הוראות ההסכם קבעו כי פיגור בתשלום התמורה, או חלק ממנה, יהווה הפרה יסודית של ההסכם. סכום הפיצוי המוסכם שבחוזה המכר נקבע לסך של 130,000 ₪. היות והתובע הינו רק אחד מהמוכרים הוא תבע רק מחצית מהפיצוי המוסכם, קרי 65,000 ₪, בתוספת ריבית של 19,000 ₪, ובסה"כ 84,000 ₪. 

לטענת הנתבעים – הם הרוכשים, אין מחלוקת כי שולמה רק מחצית מיתרת התמורה במועד, בעוד שהמחצית השנייה, ששולמה מכספי הלוואת משכנתה, התעכבה כחודשיים וחצי. לטענתם, כספי המשכנתה התעכבו בשל העובדה כי התובע ואחיו (המוכרים) התעכבו בחתימתם על מסמכי המשכנתה, היות והתובע אינו מתגורר בארץ, ולכן הוא מנע את אפשרות השלמת העסקה במועד.

בנוסף, הנתבעים טענו כי העמדת הלוואת המשכנתה התעכבה ע"י הבנק עצמו. טענתם זו התבססה, בין היתר, על תצהיר של כונס הנכסים, אשר פירט את השתלשלות האירועים, וסיכם כי, לעניות דעתו, לא הייתה הפרה יסודית של הסכם המכר, וכי הנתבעים היו איתו בקשר רציף. בנוסף, לקח על עצמו הכונס את האחריות לכך שלא הביא בחשבון, בקביעת מועד תשלום יתרת התמורה, כי חגי תשרי עשויים לעכב את הבנק מהעמדת הלוואת המשכנתה, ולכן נדרש היה לקבוע, מלכתחילה, פרק זמן ארוך יותר לשם תשלום יתרת התמורה.

ביהמ"ש התרשם כי התובע לא סתר את טענות הנתבעים, בנוגע לכך שהוא זה גרם לחלק מן העיכוב בקבלת כספי המשכנתה, בכך שלא חתם על מסמכי המשכנתה במועד, אשר גרם כאמור לעיכוב בתשלום המחצית השניה של יתרת התמורה. בנוסף, ביהמ"ש הדגיש כי הנכס נמכר בכינוס נכסים, מי שניהל את המכירה היה כונס הנכסים, וכן שההסכם נחתם מולו, לכן יש לייחס לעמדתו, בדבר אי הפרה של ההסכם, משקל משמעותי. 

כמו כן טענו הנתבעים טענה נוספת, אשר מכרסמת בטענת התובע, לפיה התובע ואחיו איחרו בעצמם, בסופו של יום, במסירת החזקה בדירה לנתבעים. בהסכם המכר נקבע כי במקביל לתשלום מלוא התמורה, תימסר החזקה בדירה לקונים. בפועל, גם לאחר תשלום מלוא התמורה (שהיה בעיכוב), התעכבו התובע ואחיו במסירת החזקה, והדירה נמסרה להם רק כחודש לאחר ששולם החצי השני של יתרת התמורה.

לאור העובדה כי כאמור, כונס הנכסים לא ראה בדבר העיכוב הפרה יסודית של ההסכם, וכן, לאור העובדה שלא נסתרה הטענה כי חלק מן העיכוב נבע מהתנהלות התובע עצמו, דחה בית המשפט את התביעה. בהתאם לכך, חייב ביהמ"ש את התובע בהוצאות שכ"ט עו"ד של הנתבעים בסכום של 8,000 ₪.