יש אנשים של הר יש אנשים של עמק. יש אנשים של ים יש אנשים של מדבר אני אישה של יער. אני אישה של מסעות." כך כותבת האמנית בדיו ומכחול ברוח זן בודהיסטית, על ציפית שישנה עליה שנים רבות ואף מציירת עץ . זוהי היצירה הראשונה בתערוכה שמטרתה להזמין את הצופה למסע, וממנה לקוח גם שם […]
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה פנאי
- "אישה של יער אישה של מסעות"
יש אנשים של הר יש אנשים של עמק.
יש אנשים של ים יש אנשים של מדבר
אני אישה של יער.
אני אישה של מסעות."
כך כותבת האמנית בדיו ומכחול ברוח זן בודהיסטית, על ציפית שישנה עליה שנים רבות ואף מציירת עץ .
זוהי היצירה הראשונה בתערוכה שמטרתה להזמין את הצופה למסע, וממנה לקוח גם שם התערוכה- "אישה של יער, אישה של מסעות".
בתיה נולדה בבת -ם וחוותה מסעות בעיקר נפשיים אך גם פיזיים.
באוגוסט לפני שנה ביקרה בפירנצה, רומא וצפון טוסקנה לאחר שנים רבות שלא הייתה בחו"ל, ולראשונה בגפה. כפי שהיא מעידה, "מעבר לביקור במוזיאונים לאמנות, חוש הראייה כל הזמן עבד, התבוננתי בנופים, באנשים, בכל דבר… וחזרתי עם פרץ יצירה שלא חוויתי מעולם כדוגמתו….לשמחתי אילן הזמין אותי להציג בגלריה , ומאוגוסט 2022, אני בתהליך היצירה לקראת התערוכה."
כותבת רעות רדרס אוחנה האוצרת- " בשקין מתייחסת לעשייה האמנותית שלה כארכיאולוגיה אישית של אישה במסע עם רצון לחיבור פנימי עמוק וטקסיות שמאפשרת תיקון ." וכך נמצא בתוך גבעת האדמה עיגולי פלסטיק ממיכלי מזון, שאריות לבד מנעלי הבית או פרחים וגלעינים של תמרים וזיתים , קליפות של פיסטוקים ופרחים שונים. את אלה נמצא בעבודות נוספות בתערוכה . הייחודיות של האמנית היא ביכולתה ליצור חיבור מקורי בין יצירותיה באם אלה פסלים, תבליטים, או קולאג' לבין כל מה שהיא אוספת מסביבתה הקרובה כמו קערת מרק שנסדקה או חתיכת עץ בצורת תיבה עם מסמר, או גוש אליפטי של אצות שהפך לקשה שהביאה מחוף הים בצפון טוסקנה.
האמנית לוקחת אותנו למסע בתוך עולמה- " עולם ששואב השראה מתרבויות שונות כמו- יפן, אינואיטית, אינדיאנית, בודהיסטית ושמאנית… בשקין יוצרת חיבורים בין התרבויות המגוונות מהן היא שואבת השראה דרך ריבוי דימויים, עושר ומבחר טכניקות, חזרתיות על אלמנטים כמו העיגול, תוך חיבור לטקסים, פולחן ושבטיות" ( רעות רדרס אוחנה)
יש בתערוכה פסלי חימר בצבע טרקוטה , מתוך בחירת האמנית. בדומה, הביאה אדמת חמרה במיוחד מגעש. אלה מתחברים לגוונים של העלים בשמלה ואף לגוונים של היצירה " מי יודע מה יקרה?". ללא ספק האדמה מאוד נוכחת בתערוכה גם באמצעות הפסלים והתבליטים וגם באמצעות הצמחייה.
" אני חושבת מיצב, מעידה בתיה, הן על הקירות והן בחלל" ואכן התערוכה עוטפת את המבקר בה בצורה הוליסטית ונעימה.
מוסיפה בשקין, ברצוני להודות לרעות האוצרת, שליוותה אותי בהצבת התערוכה ונתנה רעיונות שהביאו אותי למחוזות חדשים ומפתיעים.
עושר האמצעים והטכניקות מתבטא בכך שנפגוש בתערוכה עבודות טקסטיל, וידיאו, ציור בדיו וחומרים נוספים, קולאג'ים בחיבורים מפתיעים עם קבלות או רשימות קניות, ענפים שסביבם ליפפה או סרגה בצמר, פעמונים תלויים על ענף, או צילומים על קנבאס עליהם רקמה בחוט זהב.
בתיה עוסקת גם בדימוי הגוף הנשי ואף משתמשת בשיער שלה, ומעלה שאלות כמו- מהי נשיות ?קבלת הגילאים השונים ומה שהם מביאים איתם, כיצד האמנות מגדירה תרבות או מוגדרת על ידי תרבות? מהם גבולות האמנות?
מבקרים בתערוכה מעידים על יציאה עם תחושה של הרמוניה עם הטבע, עם היער. האמנם? האם אין מתחתיה תחושה של סכנה ודאגה גם לעתיד יחסינו עמו? ובכלל תחשה קיומית שבאה לידי ביטוי בעבודות- " מי יודע מה יקרה?" מ- 2008 ו"פחד מוות" מ-1983.
כתיבת תגובה