יולי וניצן בצר חלמו לחיות ולגדל את משפחתם הצעירה קרוב לאדמה. את החלום הזה הם חשבו, תכננו ויצרו בבית לחם הגלילית. חלום עם חזון שהפך לחיים בגן עדן.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה איכות הסביבה
- יער מאכל – איך הפך חזון לחיים קרובים לטבע למציאות בבית לחם הגלילית
ניצן נולד בבית לחם למשפחת חקלאים. החיים נשאו אותו בשלב מסוים הרחק משם לשרות קבע ארוך. מילדותו בנוף הגלילי הרך של המקום ועד לסיום שירותו נמשך לטבע. מסעות, הדרכות וניווטים, במיוחד אם היה להן ערך מוסף. אז עוד לא ידע איך יחבר את אהבתו לטבע לדרך חיים. לפני 6 שנים הפנתה אותו זוגתו יולי לקורס פרמקלצ'ר ביער המאכל הראשון שהוקם בישראל בקדרון. שנים אלו העמיקו את החיבור לנושא הקיימות וריפוי האדמה וכל מה שאהב ונמשך אליו תמיד.
בנתיים הקימו יולי וניצן משפחה והחלו לחשוב איך הם באמת רוצים לחיות, איזה חיים הם רוצים לתת לילדיהם ובכלל איך ממשיכים בחיים עם משמעות.
הרצון לייצר גמישות בחיים, לא לעבוד 9-5, להיות קרובים לטבע וליצור קהילה בה יהיו שותפים הובילה אותם חזרה למקור, לנוף הילדות, לבית לחם הגלילית.
4 שנים עברו, מתוכם שנת תכנון (איך ייראה השטח, המודל, איך נפעל ומה נקים) ומעבר לשטח. המטרה – להקים יער שיתן לנו את המקום לעבוד את האדמה לרפא אותה ולאפשר מחייה משפחתית במודל שחלמנו עליו. רצינו שזה יהה אורח החיים שלנו ולפתוח אותו לאנשים אחרים. לייצר חקלאות בת קיימא, קצב חיים איטי יותר, לקרב אנשים לנושא, מקום שאנחנו נטפל בו והוא יטפל בנו.
השטח הבתולי שהגיעו אליו דרש שינוי. משטח חשוף לסחף ושטפונות הוא הפך לשטח מחופה, בעל יכולת לאסוף מי גשמים ושומר לחות, ושתילה של צמחיה חזקה בתחילה ועד לשתילה של צמחייה מפונקת יותר. זאת כדי לייצר חוסן אדמתי התומך בצמחים מפונקים.
עבודת השטח לא הנביטה רק צמחים. אנשים החלו לצמוח לתוך העשייה ויצרו קהילת מתנדבים מסורה, מי על בסיס קבוע ומי כשעיתו בידו. תוך כדי בנייה פתחו הזוג בצר את המקום ללימוד קורסים שונים. מגינון קהילתי (6 מחזורים) לימודי קיימות ופרמקלצ'ר (מחזור 3 בימים אלו ממש).
מבחינת הזוג בצר הם חיים את החלום, חיים בגן עדן לדבריהם. זו תפיסת חיים. פרקטיקה מתוך תפיסת קיימות רחבה.
החיים בשטח מלמדים איך עובדים עם הטבע ומשקמים אותו. איך מגדלים מזון כל סוגיו, צמחי מרפא וקהילה. איך חוסכים זמן וכסף.
יש מודלים שונים של יערות מאכל. מסחריים, קהילתיים (שהם שדרוג של הגינות הקהילתיות). המודל בבית לחם הוא פרטי. יש בו מתחם ישיבה מוקף עצים ובו גם בריכה אקולוגית מחוץ למבנה מרווח ויפה לסדנאות קבועות המועברות בו בעיקר. מיוגה ועד מעגלי נשים, וזאת בנוסף לקורסים המקצועיים המועברים בו.
הרצון הוא להמשיך להדריך ולחשוף עוד אנשים לצורת חיים קרובה לאדמה. להוות בסיס למחקר (בשיתוף משרד החקלאות), להמשיך להרחיב את התוצרת ולהמשיך לשקם שטחים עם מירב התועלות האפשרויות. בסוף בסוף השאיפה היא שיערות מאכל נוספים יקומו ושיותר חקלאים יאמצו את המודל וכך יהפכו שטחים רבים נוספים לברי קיימא.
החקלאות הזו היא חלק מהחיים שלנו. אנחנו רואים את הילדים שלנו גדלים עם חיבור לאדמה ולגידול המזון, לחיבור לאנשים. זה מייצר חוסן.
החיים בגן עדן מייצרים גם תובנות והתבוננויות לדברי ניצן. "אם אנו שמים את החלום מחוצה לנו לרגע, אנחנו רואים את הגבולות בחיים שלנו. המקום הפרטי מול המקום השיתופי. מה מצמיח אותנו ומה מאתגר אותנו. הילדים נחשפים לעוד אנשים והתנסויות מהעולם שלנו."
"בימים אלו של קורונה זהו מקום מפלט. המקום שומר עלינו. נשמר הקצב האיטי של החיים שלנו, אנחנו חופשיים לצאת לסביבה הקרובה, וזה לא רק לנו."
"ההקמה אף פעם לא תיגמר" אומר ניצן. "אנחנו ממשיכים לעשות מה שבחרנו וזה מעולה. הייתי רוצה להתקדם ולהתפתח, לקבל הכרה במקום המחקרי, ליצור השפעה בקנה מידה גדול."
יש במקום חיבור של הכל – גוף נפש תנועה ומפגש אנושי. נטיעה בשטח של עוד חלומות. זה המסע האישי שלנו שהפך מסע משותף לרבים. אז אם חיפשתם גן עדן יש אחד פה ממש קרוב לבית.
כתיבת תגובה