אל בית המשפט המחוזי בלוד הגיעה לאחרונה תביעה מחברת נדל"ן, בבקשה למתן סעד הצהרתי לאכיפת הסכם מכר. מדובר על הסכם משנת 1964, לפיו החכיר המינהל (לימים, רשות מקרקעי ישראל) לחברת נדל"ן שבעה מגרשים בבית דגן, למטרת הקמת בנייני מגורים. שטחם הכולל של המגרשים עמד על 13,150 מ"ר ונמכר בתמורה ל- 33,287.5 לירות.
במסגרת ההסכם התחייבה הרשות להעביר את כלל הנכסים לבעלות החברה, ואילו החברה התחייבה לבצע את כל הפעולות הנדרשות לשם קבלת היתר בנייה ולהתחיל בעבודות הבנייה תוך שנתיים מיום חתימת ההסכם. עוד הוסכם בין הצדדים במסגרת ההסכם, כי ככל והחברה לא תמלא אחר התחייבויותיה, תהיה הרשות זכאית לבטל את ההסכם בגין הפרות אלו, לקחת לידיה את הנכס ולגבות בגינו דמי שימוש.
לימים בנתה החברה 80 יחידות דיור על חמישה מתוך שבעת המגרשים שרכשה, כך ששני מגרשים נותרו לא בנויים. שני המגרשים הללו נותרו רשומים במרשם המקרקעין על שמה של הרשות.

בתחילת שנות ה-70, פעלה המועצה המקומית בית דגן מול הרשות לצורך חכירת אחד המגרשים לצורך שינוי יעוד השטח – משטח מגורים לשטח ציבורי – ולמען הקמת תחנה לבריאות המשפחה עליו. ואכן, בשנת 1978 חתמה הרשות על בקשה להיתר בניה שהגישה המועצה, להקמת מבנה התחנה. עבודות הבנייה הסתיימו בשנת 1980.
בשנת 1989 פנתה חברת הנדל"ן לרשות והודיעה על הטעות שנעשתה במסירת המגרש – אשר עדיין היה רשום בבעלות הרשות – למועצה המקומית. הרשות, בתגובה, הודיעה על ביטול ההסכם באופן חד צדדי, ואף העבירה לחברת הנדל"ן המחאה על סך 23,458 ₪. החברה סירבה לקבל את ההמחאה ואת הביטול החד-צדדי, ובשנת 2016 הגישה תביעה לבית המשפט כנגד הרשות וכנגד המועצה המקומית, בדרישה לקיים את ההסכם המקורי ולרשום על שמה את הזכויות בשני המגרשים הנותרים.

בתביעתה טענה חברת הנדל"ן כי לא קמה לרשות עילה לביטול ההסכם, שכן החברה לא הפרה את ההסכם. לא זו אף זו, לטענת החברה הרשות היא זו שהפרה את ההסכם הפרה יסודית, מאחר שהשכירה למועצה את אחד המגרשים ללא ידיעת החברה. החברה אף הציגה התכתבויות עבר בינה לבין הרשות, בהן מאשרת הרשות את זכויות התובעת במגרש המדובר.

מנגד טענה הרשות כי יש לסלק את התביעה על הסף, לאור התיישנותה. לטענתה, עילת התביעה קמה לכל המאוחר בשנת 1991, כשהרשות הודיעה על ביטול ההסכם והחזירה לחברה את הכספים בגין המגרש. הרשות גם הדגישה כי התובעת לא התנגדה לשינוי הייעוד שהתרחש בשנת 1978. הרשות הוסיפה כי אמנם לא שלחה לחברה הודעת ביטול ביחד למגרש האחר (בו לא בוצעה בניה), אך היא מוחזקת כמי שזנחה את זכויותיה במגרש, ועל כן יש לדחות את טענותיה גם בקשר למגרש זה. יתרה מכך, הרשות אף הציגה מכתב מאת התובעת משנת 1996, במסגרתו הציעה התובעת לערוך שומה לחישוב שווי הקרקע ולהחזר כספים בנוגע למגרש זה, מה שמלמד על ויתור מצידה על זכויותיה במגרש.

בית המשפט קיבל את טענות ההתיישנות שהעלתה הרשות, שכן התמהמהותה של החברה, מאז קבלת הודעת הביטול של הרשות ועד למועד בו הגישה את התביעה, היה ארוך מדי ולא סביר. בית המשפט אף הוסיף וקבע כי התובעת אכן הפרה את ההסכם, שכן זו לא ביצעה בנייה בשני מגרשים המדוברים בתוך שנתיים, ואף לא פנתה להארכת מועד זה. על כן, על-פי קביעת בית המשפט, מדובר בהפרת תנאי יסודי בהסכם החכירה, אשר הפרתו מזכה את הרשות בביטול ההסכם. בנסיבות העניין, לאור הקביעה כי הרשות זכאית היתה לבטל את ההסכם מול התובעת, נקבע כי אין לקבל את טענת התובעת בנוגע לזכויותיה במגרשים.
בסופו של יום פסק בית המשפט כי התביעה נדחית, וכי התובעת תישא בהוצאות הנתבעות בסך 30,000 ₪ לכל אחת מהן.