בית המשפט לענייני משפחה בחיפה הכריע לאחרונה כי שני אחים, שקיבלו על-פי צוואת הוריהם 4 דירות מגורים, לא יוכלו למכור אותן, על אף מצבם הבריאותי החמור המצריך משאבים כספיים, לאור הגבלות בצוואות ההורים
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה משפטעורכי דין
- אחים לא יוכלו למכור דירות שהתקבלו בצוואה, לאור הוראותיה המגבילות
בני זוג מבוגרים ערכו בשנת 2011 צוואות הדדיות, בנוגע לכלל נכסיהם המשותפים, הכוללים 6 דירות מגורים. בן הזוג הלך לעולמו בשנת 2015, ועל פי צוואתו קיבלה אלמנתו את זכויותיו בכלל נכסיהם המשותפים, כך שהיא הייתה בעלת מלוא הזכויות בהם. לאחר כשנתיים, בשנת 2017, הלכה אף האלמנה לעולמה.
הצוואות ההדדיות כללו שלושה סעיפים מגבילים: הראשון, כי כל אחד מילדיהם המשותפים יהיה רשאי לגור בדירות המגורים, או להשכיר אותן. השני, כי הילדים לא יהיו רשאים למכור את זכויותיהם בדירות המגורים שירשו לפי הצוואות. השלישי, כי לאחר מות הילדים, הזכויות בדירות המגורים יועברו לילדי הילדים, קרי לנכדיהם של המנוחים.
לבני הזוג היו בחייהם שלושה ילדים. נכסיהם המשותפים היו כאמור 6 דירות מגורים, כך שבצוואותיהם ההדדיות ציוו המנוחים כי כל אחד מילדיהם יקבל לאחר מותם 2 דירות מגורים. לאחר מות האם פנו ילדי המנוחים לרשם הירושות, וניתן צו לקיום צוואת האם. בהתאם, נרשמו זכויות הילדים בשש דירות המגורים.
בעבור השנים, שניים מילדי המנוחים, האחים, ביקשו למכור את דירות המגורים שירשו, ולכן החליטו לפנות לביהמ"ש על מנת לתקוף את הסעיפים המגבילים שבצוואת אמם המנוחה. התובעים עתרו לקבלת פסק דין הצהרתי, לפיו יוכלו למכור את הדירות שציוותה להם המנוחה במסגרת הצוואה, על אף ההוראה המגבילה את מכירתן. התביעה הוגשה כנגד האפוטרופוס הכללי, אך מטבע הדברים, צורפה אף האחות השלישית וילדיה כנתבעים בתביעה.
לטענת התובעים, ההוראות המגבילות אותם מלמכור את הדירות הן הוראות בעלות נפקות אישית, וכי היורשים האחרים – ילדיהם של התובעים, שהם הנכדים של המנוחים, שעתידים יהיו לרשת את הדירות בעתיד, הסכימו להליך מכירת הדירות. לפיכך, לטענת התובעים יש לראות בהסכמת הנכדים כהסתלקות מהמגיע להם על פי צוואת המנוחה. עוד טענו התובעים כי אצל שניהם התפרצו מחלות ניווניות, כאשר התובע הראשון סובל מ- 60% נכות, והתובע השני סובל מ- 85% נכות, המלוות עבור שניהם במוגבלויות פיזיות רבות. לדידם, מכירת הדירות תאפשר להם להשתחרר מהמועקות הכלכליות בהן הם שרויים לאור מצבם. מכירת הדירות אף תסייע להם במתן עתיד כלכלי נוח לילדיהם (הנכדים). לטענתם, אילו צפתה אימם המנוחה את ההתפתחויות הרפואיות של התובעים, הייתה מותירה להם את הזכות למכור את הדירות.
מנגד, האפוטרופוס הכללי – הוא הנתבע, טען כי המנוחה הותירה בצוואתה הוראות ברורות ומפורשות, השוללות את אפשרות התובעים למכור את דירות המגורים שהתקבלו במסגרת הצוואה. עקרון העל בדיני הירושה הוא כיבוד רצון המת, ולכן יש לכבד אותו. ככל שהתובעים זקוקים למשאבים כלכליים, ביכולתם להשכיר את דירות המגורים. לטענת הנתבע, על אף מצבם הבריאותי, התובעים לא הוכיחו שיקול מהותי המצדיק סטייה מעקרון קיום רצון המת. לעניין הסתלקות הנכדים מהצוואה, טען הנתבע כי המועד להסתלקות חלף מזמן, טרם ניתן צו לקיום צוואת האם, שהלכה לעולמה לאחר מות המנוח.
ביהמ"ש דן בטענות הצדדים, וקבע כי על אף הבנתו למצבם של התובעים, לא נותר לו אלא לדחות את התביעה. ביהמ"ש הבהיר כי הוראות הצוואה מבטאות את עקרון "יורש אחר יורש", לפיו הנכסים יחולקו בין ילדי המנוחים (התובעים והנתבעת), ולאחר פטירתם יעברו לנכדים. מטרתה של המנוחה הייתה ברורה- לשמור על מסת הנכסים המשפחתיים בתוך המשפחה, ולהעניק לילדיה ולנכדיה ביטחון בתחום המגורים. חופש הציווי הוא אומנם אינו מוחלט, שכן קיימים בחוג סייגים המגבילים את יכולתו של אדם לשלוט בעתיד רכושו לאחר מותו. על אף האמור, במקרה זה, על ביהמ"ש לפעול להגשמת רצון המנוחה, בהתאם לאומד דעתה המשתקף בצוואתה.
תצהירי הנכדים בנוגע לוויתורם על זכויותיהם העתידות בדירות המגורים אף הם אין ביכולתם לעזור, שכן בצוואה אין תנאי המתיר לבטל את הוראות ההגבלות באמצעות הסכמת הנכדים. בנוסף, מדובר בתצהירי וויתור, ולא תצהירים המעידים על הסכמתם להסתלק מהעיזבון. אף אם ניתן היה לרפא פגם זה באמצעות הגשת תצהיר חדש, היה עליהם לעשות זאת טרם ביקשו התובעים צו לקיום צוואת האם וטרם חולק העיזבון.
כאמור, התביעה נדחתה. לאור נסיבות המקרה המורכבות, לא הוטלו הוצאות על הצדדים.
כתיבת תגובה