כשחושבים על הכנסת בעלי-חיים לטיפול רגשי, מדמיינים מטופלים אשר חווים חרדה חברתית או קושי ביצירת קשרים, והמפגש עם בעלי-החיים עוזר להם להרגיש ביטחון. המטופל מלטף את בעל-החיים והמגע איתו, גורם לו להרגיש בטוח ואהוב. הודות להרגשה הזו, הוא משתף את המטפלת בחוויות מורכבות בחייו

אנחנו לא נוהגים לחשוב, מה קורה לבעל-החיים במפגש הזה? האם הוא אכן מעוניין בקשר? מה הוא עבר בחייו? האם גם הוא חווה קשיים חברתיים? האם הוא חווה חרדות? ואיך ניתן בעצם לסייע למטופלים בלי להשתמש ולנצל את בעל-החיים?

גישה הדדית

בתוכנית הלימודים לטיפול רגשי בנוכחות בעלי-חיים במכללת אורנים, מלמדים טיפול בגישה הדדית. במפגש טיפולי כזה, בעל-החיים אינו נתפס כאובייקט שהגיע עבור המטופלת אלא כסובייקט עם סיפור חיים מורכב משל עצמו, עם רצונות, פחדים ואף טראומות. בגישה ההדדית, משקמים בעלי-חיים ועובדים בנוכחות בעלי-חיים, כך שלא תמיד יתקיים מגע ולפעמים תהליך יצירת הקשר ייקח זמן רב, בדיוק כמו כל קשר אחר בחיינו. לדוגמא: אם הכלב אינו רוצה להתלוות לטיפול, המפגש יתקיים בלעדיו ויהיה אפשר לשוחח עם המטופלת על הפחדים של הכלב, הקשיים שמנעו ממנו להגיע היום ולחשוב יחד למה הוא זקוק כדי להתמודד עם הקושי.

טיפול רגשי שבו נוכחים בעלי-חיים מאפשר חוויה מתקנת למטופל שחווה פגיעה או טראומה. מטופלים רבים מגיעים לטיפול פגועים מאוד ולאחר שאיבדו את האמון בבני אדם. בהקשרים אלו, נוכחותם של בעלי החיים במרחב הטיפולי עשויה להיות קריטית. אך יש להיזהר משימוש פסול בבעלי החיים. לדוגמא: כיום, עדיין נהוג לעבוד עם בעלי-חיים קטנים, המונחים בכלובי פלסטיק קטנים, משל היו צעצוע. אוגרים נמנים על מיני בעלי החיים הנפוצים ביותר בחדרי טיפול. הם נוחים לתפעול, זולים לקנייה או להחלפה, אפשר להחזיקם בכלוב קטן בחדר חיות, וילדים יכולים להרימם ולחבקם כאוות נפשם, ללא התייחסות ממשית לצורכיהם. אולם, כדי לנהל קשר אמיתי עם אחר ולעבוד על היכולת לשקם אמון וליצור קשרים חברתיים, צריך להקשיב לצרכים ולהעדפות של זה שעומד מולי.

איך עובדים כשטראומה פוגשת טראומה?  – אפשרות למפגש טיפולי מיוחד במינו

בעלי החיים נמצאים במרחב הטיפולי לא רק בגופם אלא גם בקשייהם, בכאבם, בחרדותיהם, וגם באמצעים העומדים לרשותנו כדי לעזור להם. בטיפול, העזרה לבעלי חיים משמשת מודל להקניית מיומנויות של הסתגלות ועזרה לעצמי. עבודת הטיפול והשיקום של המטפלת כלפי בעל החיים היא רכיב ההדדיות שבמודל, והיחסים המיטיבים בין המטפלת לבעל החיים הם עבור המטופל מודל ממשי של יחסים מיטיבים.

לדוגמא: מיכל (שם בדוי), הגיעה לטיפול לאחר חוויה קשה של חרם בכיתה. אמא של מיכל שיתפה שכבר הרבה זמן היא לא מצליחה להתקרב למיכל ויש ביניהן מרחק גדול. כל ניסיון להתקרב נהדף ומיכל הולכת ומסתגרת.

בחדר הטיפולים מיכל פגשה את מוגלי, כלבה שלה רק עין אחת, הסובלת מחרדת נטישה וזקוקה לזמן רב בכדי לתת אמון וליצור קשר עם כלבים ואנשים כאחד. מוגלי לא מאולפת ויכולה לבחור האם להצטרף למפגש בכל רגע נתון. כאשר מוגלי יוצרת קשר ונקשרת לאדם שמולה היא נוטה ללקק אותו באופן אובססיבי, ונראה כי פעולה זו מרגיעה אותה.

בפגישה הראשונה מיכל התרגשה מנוכחות מוגלי וסיפרה שהיא אוהבת כלבים. היא שאלה 'מה קרה לה שיש לה עין אחת?' ומיד ציינה שכבר מכירה כלבה בלי עין וסיפרה עליה. במהלך השיחה היא לא ניסתה להתקרב או לגעת במוגלי ואף לא שאלה לשמה.

במפגש בלט הפער בין סיפוריה של מיכל על אהבתה לכלבים, לבין התנהלותה בחדר. מיכל דיברה ללא הפסק ובמקביל מוגלי נראתה דרוכה, והתיישבה במרחק מה מאיתנו. לאחר כעשר דקות, מוגלי ניגשה למיכל וקירבה את פיה לפניה של מיכל. מיכל הזיזה את ראשה לאחור, ומוגלי זזה לאחור. אני שיקפתי 'מוגלי רצתה להכיר אותך, אבל עשתה את זה קצת מהר וקרוב מדי לפנים שלך. היא אזרה אומץ להתקרב אבל קצת קשה לה בהתחלה לדעת איך להתקרב, היו לה הרבה חוויות לא טובות עם אנשים'. מיכל הנהנה. אני הוספתי 'מוגלי הרגישה שזה לא נעים לך וזזה אחורה'. אקט זה של ניסון להתקרב מצד מוגלי חזר כמה פעמים, אך מיכל נרתעה ומוגלי התרחקה. במפגש הרביעי מוגלי התקרבה למיכל באופן שונה. היא קרבה את פיה לפניה של מיכל, לא זזה והתבוננה בה ארוכות, וניכר היה שהיא מתאפקת לא ללקק, כמו אומרת למיכל 'קחי כמה זמן ומרחק שאת צריכה, אני פה מחכה'. הפעם נוצר קשר עין ממושך בין מיכל למוגלי. ברגעים אלה עדיין לא התרחש מגע פיזי ביניהן, אך ניתן היה להרגיש שהתרחש רגע ייחודי של מפגש בין השתיים. נוצרה קרבה ואינטימיות שמיכל לא חוותה כבר הרבה זמן, מישהו באמת רוצה ובוחר להיות איתה. מוגלי, למדה את תגובותיה של מיכל ושינתה את דפוסיה הרגילים ליצירת קשר. הרצון של מוגלי בקשר, הרגישות שלה, האפשרות שניתנה לה לבחור האם ובאיזה אופן להיות במפגש, והיכולת שלה להיות מכווננת לחוויה הפנימית התחושתית של מי שמולה, הובילו להתחלה של מסע משנה חיים, מסע שעזר למיכל להאמין בחזרה באופן הדרגתי בסביבה שלה ועזר למוגלי להרגיש בטוחה יותר בחברת אנשים.

בתקופה שבה אנחנו חיים, מפלס החרדה בשיאו ולצערנו גם מצב בעלי-החיים במדינה קשה מנשוא. טיפול רגשי שנוכחים בו בעלי-חיים, עבור ילדים הסובלים מחרדות, מחרם חברתי ומטראומות יכול לשנות חיים. בטיפול רגשי בגישה הדדית, לרצונות ולרווחה של בעל-החיים יש ערך הנובע ממה שהיא מרגישה, ולא מהתועלת שמפיקים ממנה בני-אדם או מהעניין שלהם באותה חיה. מדובר באפשרות לקיים מפגש טיפולי שבו כולם יוצאים נשכרים.

הכותבת היא פסיכולוגית חינוכית מומחית, ראשת התוכנית לטיפול רגשי בנוכחות בעלי-חיים בגישה הדדית, המכללה האקדמית אורנים. מנהלת-שותפה במכון "אדם וחיה".