אמנון אשל

מגיפת הקורונה הביאה עמה המון פסימיות אנושית ואולי חשפה אותנו לחולשות, על אף החוזקות הרבות והקידמה המואצת לצד טכנולוגיות מתפתחות ומיזמים משפרי איכות חיים.
נרי בני הבוקר הלביש עצמו בחליפת מיגון קורונה ואני שאלתי נרי אנחנו אחרי ראש השנה ולפני יום הכיפורים לא פורים, למה התחפשת? נרי ענה אבא זו לא תחפושת זה חליפת בדיקה לקורונה ואני רוצה לבדוק אנשים כדי שיהיו בריאים. נרי בן 5 ואפילו הוא מודע למצב וחרד לבריאות החברים, השכנים, המטפלות והדודים. ככה זה שמצד אחד אנחנו מנסים להדחיק מפניהם את נוראות המגיפה ומאידך רמת המודעות שלהם בצדק מאוד גבוה.

הימים הם ימים של בקשות ומחשבות "בין האפל לנסתר", חלקנו יבקשו סליחה ויעשו חשבון נפש   אישי ובינאישי על חוויות השנה החולפת. חלקנו ידונו במחילה ויעמיקו בניקיון נפשם על עשייתם וחלקנו יעסקו בכפרה כדי לתת מרגוע אישי פנימי. האם כולנו עשינו מעשים עליהם נדרשת סליחה, מחילה וכפרה לא בטוח, אך משום הספק ולמען עריכת חשבון הנפש האישי כדי לתת מנוחה לנפש אנו מבקשים זאת.

השנה כולנו מחפשים את התקווה בעיקר למיגור מגיפת הקורונה "בין האתמול לעתיד", ראוי לחשוב טוב וחיובי, כי בסוף יהיה פתרון והשאלה איך אז נחשב את המשך המסלול. אם נמשיך כתמול שלשום ללא שינויי אז ספק אם למדנו משהו מיתרונות הקורונה שגילינו.
"בין הבלבול לאסון" ברור שיש פתרון וחובה לנו כאיש אחד למצוא את המלאות שבתוך הכוס – ויש ממנה הרבה – על מנת לנצח את המבוכה והבלבול.

"בין הזיוף לאמת" יש בעיני הרבה יותר חי ופחות מת.
אז עם הסליחה, המחילה והכפרה, שנוכחותם יותר מתמיד תופסת מקום משמעותי בימי הקורונה ועוד יותר בעשרת ימי תשובה, חשוב שנבחר בהתבוננות פנימה באופן אישי ואנושי ועוד יותר כאומה וכאנושות. כן יש על מה לסלוח, בהחלט יש על מה למחול וכולי תקווה שנמצא גם מקום רב לכפר.

בין כל אלה "יש עוד תקווה קוראים לזה אהבה ומחכים לבואה" והנה הגיעה בניית הסוכה עם שלומית ושלומי נרתם למאמץ בניית הסוכה כזכר למסע בני ישראל במדבר סיני בואכה ארץ כנען "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים…". סוכות מבחינה לאומית דתית הוא חג האסיף ואחד משלושת הרגלים ודווקא על רקע משבר הקורונה נכון יהיה לציין את האתגר הלאומי בוא עמדו אבותינו בעלייתם מארץ מצרים, נדידתם 40 שנה עד להגעה המיוחלת לארץ המובטחת וכל זה בתנאי ארעיות, משברים מנהיגותיים בדרך, משברי רוח, תשישות לאומית ובסופו של יום הגענו לנחלה ולבניין הארץ.

משבר הקורונה מאתגר ברמה האישית, החברתית והלאומית והימים הם ימים של בלבול עם תחושה של אובדן שליטה ובכל זה ישנה הבנה כי קיים משבר מנהיגותי בהובלת העם ליציאה מהמשבר. ביבי גורר אותנו כי זה משרת אותו, הפלג הליטאי בחסידות שם פס על ההנחיות, המגזר חייב את החתונות ההמוניות או מפגיני ההפגנות קיבלו הכשר מהמנדלבליט זה לא מעניין מכיוון שקודם כל – אחריות אישית. גם כאן להבנתי חיזוק השרשרת החברתית, האישית והבין אישית יהיה המפתח להצלחה. אחריות אישית, ערבות הדדית, מחוייבות חברתית הם המפתח המרכזי ליצירת משמעת שתוביל לשינוי דרמטי בעקומה כפי שנדרש. אנו עדים למדינות רבות שמרכיבים אלו ובעיקר משמעת, שעיקרה מחויבות כלפי המשפחה המורחבת, החברה, השכונה ועוד, הובילו אותם  לשבירת שרשרת ההדבקה וחזרה לשפיות בריאותית.

ידידיי ורעיי, כולי תקווה שהיציאה ממשבר הקורונה לא תהיה כאורך ההגעה של בני ישראל לארץ המובטחת ובידינו לעשות רבות מבלי לחפש אשמים אחרים למצבנו העגום ובואו יחד נשפיע על ידי ריחוק חברתי, שהייה במרחבים פתוחים, עטיית מסכה, היגיינה, משמעת ואחריות אישיים וציבוריים ואלו מצילי חיים עד ליציאה מ"המדבר" הרפואי כדי להגיע אל "המנוחה והנחלה" – בריאות איתנה ושפיות חברתית.

גמר חתימה טובה וחג סוכות שמח לכל בית ישראל וכולי תקווה שבגמר העלילה תמצא לנו מחילה וביחד נחפש כל אחד בחלקת עולמו הקטן את האהבה, האופטימיות והתקווה שבנו ואז ננצח!