יום השואה תמיד זורק אותנו למחשבות על עצם קיומינו כעם.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- טור דעה: שם מול הזוועות הנוראיות על מדים חשתי גאווה עילאית בצה"ל, בעם ישראל ובמדינתנו! / מאת אמנון אשל
לפני מספר שנים זכיתי להוביל משלחת צבאית לאדמות פולין במסגרת פרויקט "עדים במדים" ושם על מדי צה"ל עם כ – 180 חברי משלחת הרגשתי את עצמתו הבלתי נתפסת של העם הזה.
איך ממעשה שפל אנושי חסר תקדים בהיסטוריה העולמית, מצליח עם קטן בעל, כנראה יכולות ותעצומות בלתי סבירות, להתרומם וממצב של שואה להגיע לתקומה ולהתרוממות רוח, נפש, כלכלית, חברתית ותרבותית. שם על מדי צה"ל עלתה בי תחושת הגאווה להיות שייך לעם הזה.
החלטתי לשתף אתכם בנאום ההוא שעורר בי מחד תחושות קשות על שתיקת היקום ומאידך עורר בי את האני הלאומי שלי.
אני יהודי גאה.
נאומו של מפקד צוות 3
אל"מ אמנון אשל
מפקד המשלחת תת-אלוף ניצן אלון, עד המשלחת מר זאב ברץ, משפחות שכולות, אזרחים, חברי משלחת ק"ט של צבא הגנה לישראל מכובדי כולם.
לפני כשבוע ימים ביקשתי להיפגש עם חברי אברהם צוקר תושב חדרה לקראת המסע לפולין מתוך מטרה לקבל ממנו רשימת שמות של קרובי משפחתו על מנת שאוכל להעלות את זכרם במסגרת סיורנו זה.
הגעתי לאברהם מתוך כוונה לשתות קפה מהיר ולקבל את רשימת השמות. הפגישה תוכננה להיות כחצי שעה, אך לאחר כרבע שעה הגיעה אימו של צוקר למקום ופתחנו בשיח הכרות ובגאווה רבה אמרתי לה שאני נוסע, בכדי לייצג את ניצחונה, למסע בפולין.
רבקה צוקר – אימו של צוקר, פתחה את פיה ואני נותרתי המום לחלוטין ממה שאזניי שמעו. סיפור זוועה של משפחה למופת שגדלה וחונכה בעיירה קטנה בצ’כוסלובקיה כאשר כל חטאה הוא בכך שהיא יהודייה.
מבין כל הזוועות שגוללה בפניי, מהדהדים באזניי מאז השיחה המשפטים הבאים שיצאו מפיה וכך אמרה:
"אויש מה אני יכולה לומר לך גם אם אנסה לספר לא תבין זאת לעולם… חסרים הריחות, התחושות, הנוף ועוד, אבל דע לך הכל בעיניי מתגמד אל מול העובדה שאני יושבת לי כאן ומשוחחת עם קצין בכיר בצבא ההגנה לישראל שמספר לי שהוא נוסע לבוש מדים למחנה הזוועה אושוויץ – בירקנאו ולמחנות אחרים" סיפרה עוד הגברת כי היא התחתנה עם ניצול שואה שהיה פרטיזן במלחמה והכירה אותו לאחר המלחמה.
"כן רק שתדע" אמרה בגאווה ישראלית כאילו רצתה להוכיח לי ולעולם תוך כדי שהיא מראה תמונות " גידלתי 4 ילדים בארץ ישראל ויש לי 6 נכדים כולם שירתו בצבא הגנה לישראל כחיילים וקצינים והשתתפו במלחמות, זהו ניצחוני האישי על אותם בני נבלה".
אני אלוף משנה אמנון אשל אסולין בנם של סימה ושלמה אסולין עומד כאן בגאווה רבה יחד עם חבריי למשלחת צה"ל "עדים במדים" ומודיע לך בשמי בשם חבריי למשלחת ובשם כל העם היהודי – הגברת רבקה צוקר לבית אלנר, את ניצחת העם היהודי ניצח.
וככתוב בהגדת הפסח …” שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך מצילנו מידם".
חבריי למשלחת כאן על אדמה זו שאנו עומדים נרצחו ע"י הרוצחים הארורים כ – 845,000 יהודים פולנים, אוסטרים, גרמנים, צ’כוסלובקים, בולגרים ויוונים שהם חלק מששת המיליונים. אני מנסה לחשב ולהבין את גודל הזוועה הנוראית הזו שהתרחשה אך לפני כ – 65 שנה, אך קטונתי אני ואני מניח אתם חבריי. ידעתי שכאשר אעמוד כאן שוב על אדמת פולין תצמרר אותי המחשבה הנוראית כי דם מדמנו, בשר מבשרנו הושמד באכזריות בלתי נתפסת תחת שיטתיות ודיוק שטובי במכונות לא ידעו לעשות וקולם של בני האנוש האחרים לא נשמע. מה באמת לא ידעו? מה באמת לא שמעו? מה באמת לא התעניינו? ועוד שאלות רבות שאילו היו נשאלות ונאמרות אל מול הארגון הנאצי אולי אז נפש יהודי הייתה ניצלת.
שוב נזכר אני באותה שיחה שהתנהלה ביני ובן בני בכורי ערב יציאתי למשלחת הקודמת. שיחה בה הבנתי לעומק מהי תמימותו של ילד ואז כך גם היום מבין אני כיצד אותם מליוני ילדים הובלו בתום אל בורות ההריגה ואל תאי הגזים. וכך היה באחד מימי ההכנה של המשלחת הקודמת יום שהיה סמוך ליום השואה חזרתי אל ביתי לאחר עדותה של ניצולת השואה שהרצתה בפנינו – רחל שמה – וישבתי עם בני בכורי פלג והוא שאל אותי שאלה על השואה, ניסיתי לענות לו ותוך כדי סיפרתי לו דברים מתוך עדותה של הניצולה ושאל אותי בני – אבא איך? לא יתכן איפה החיילים והצבא החזק שלנו אתה הרי מספר לנו כל הזמן כמה קשה אתם עובדים ימים ולילות על מנת להגן על ארץ ישראל אז איפה הייתם? ומהצד קפץ בני טל בן ה – 5 ושאל אז למה היא לא קראה למשטרה? ניסיתי להשיב לשאלות אלו, אך באותה שניה נשבעתי בליבי שאני אהיה שם בכל מחיר בשבילם, בשביל כולנו, בשביל כל העם היהודי וכן בשביל כל האנושות הזו.
אני פה בשמך ובשביל ניצחונך, הגברת רבקה צוקר ובשבילך מר זאב ברץ וכל אחד מאיתנו כאן בשביל אותם שמות של שורדי השואה וכן אנו כאן בשמם של ששת המיליונים ניספי השואה. משלחת ק"ט מסע זה חייב לקחת אותנו במנהרות הזמן אל אותן זוועות, אך תפקידנו הוא לא לשקוע שם חייבים אנו לחבר זאת אל ההווה האנושי הישראלי ובעיקר לתרגם זאת לילדנו למען עתיד טוב יותר על אדמה זו. אני גאה להיות שייך לעם מוסרי שכזה וצבא שחרט על דיגלו את כבוד האדם כערך מרכזי. חייבים אנו לשמור על צלם אנוש כלקח מתוך חורבן זה ויחד עם זאת להיות מוכנים ונכונים אל מול כל צורר הקם ומצהיר שקם לכלותנו. ימים אלו מלאי אתגרים לצה"ל ולחברה ואנו ננצח בשמם של ששת המיליונים ובשמה של מוסריות אנושית.
בחרתי לסיים את דבריי בדברים שכתב לי אברהם צוקר בנה של רבקה שתבדה לחיים ארוכים ויצחק זכרונו לברכה וכך כתב:
כעס
וזעם
דמעות חונקות ועומדות להתפרץ…
אפסות האדם…
השפלה…
כאוס טוטאלי של המין האנושי…
אל נקמות הופיע… רק תגיע בזמן…
נקמת ילד קטן עוד לא ברא השטן…
עין תחת עין שן תחת שן…
אמא שלי (שיושבת כאן מולי) אמרה שהניצחון שלה הוא הנפת הדגל!
האחייניות שלי (3) הניפו את הדגל!
עידו בני הבכור, הניף את הדגל!
ואני, בן ליצחק צוקר ז"ל ורבקה צוקר לבית אלנר תיבדל לחיים ארוכים
עומד ומניף את הדגל!
הכעס והזעם… קשה לו לבוא לידי ביטוי
אחרי השנים הרבות…
לכן אני מנצל את האנרגיה ליצירת אופטימיות ואמונה שנצליח ליצור יותר, אנחנו חייבים לבטוח רק בעצמנו להאמין בכוחנו.
המבט יהיה תמיד קדימה וגם אם יהיה קשה היום, נקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב…
וחיוך!
תודה.
רוחנו חזקה ואיתנה ותפקיד המפקדים והמובילים לדאוג לשמור על הרוח הזו.
כתיבת תגובה