אמנון אשל ואיציק רונן
משיקים את הספר "כיוון ברור- מפקד וסגן מדברים מלחמה"

כחודש לאחר המלחמה נפגשתי עם מפקד אוגדה 91 – תא"ל גל הירש לסיכום המלחמה, כפי שעשה עם מפקדי החטיבות שנלחמו תחת פיקודו במלחמה. פגישת הסיכום הייתה ארוכה, עברנו על עיקרי האירועים של לחימת האוגדה בכלל והחטיבה בפרט.
הדיון המרתק ביותר היה סביב סוגיית כיבוש בינת ג'בל. זהו האירוע המורכב והמשמעותי לי ביותר במלחמה, שהבליט יותר מכל את חשיבות הדיאלוג הפיקודי-מנהיגותי והבין מדרגי לאורך ולרוחב של דרגי הפיקוד והמטה.

באירוע זה, גל פקד עליי – לאחר יציאת צה"ל מבינת ג'בל (כוחות חטיבות גולני, צנחנים, חטיבה 7) – ל"חצות את הכפר במרכזו". אני לא הבנתי מה פשר פקודה זו שהגיעה ממש רגע אחרי יציאת חטיבות העילית משם.. לרגע הייתי משוכנע כי זו אמירה ללא כוונה ושאלתי, מה התכלית? עם מי לבצע זאת? וגל השיב "זו המשימה והיא בעלת חשיבות תודעתית ויש לך כוח איכותי גדוד 299", נותרתי מעט בהלם, וסביב סוגיה זו החל ויכוח על חשיבותה של המשימה רגע אחרי שאנחנו נסוגים "בבהלה", מבלי לאחוז באף עמדה! כמובן שהתפתח ויכוח מהותי ביני ובין גל שעיקרו היה סביב עקרון הפיקוד מוכוון המשימה ובו המפקד נדרש להגדיר את "המה" והפקוד יגדיר את "האיך".
(אגב, חייב לשתף בתחושה שהייתה אצלי ואצל מפקדי חטיבות נוספים ואצל חלק ממטה האוגדה; לגל הייתה אובססיה בלתי נשלטת לבינת ג'בל ובעיקר לאצטדיון הכדורגל בחלק הצפוני של הכפר. שם רצה גל "לשאת נאום", שם נשא נסראללה את נאום "קורי העכביש" עם נסיגת צה"ל (בשנת 2000) בתוך כל הוויכוח שהתנהל ביני לבין גל (ואט אט גלש למטה החטיבה, מטה אוגדה ולמעורבות של כל שדרת הפיקוד הבכירה ואף מחוצה לו), היו רגעים שהייתי משוכנע שמפקד האוגדה "ירד מהפסים", היו רגעים שעמדתי בזקיפות קומה מול מפקדי וטענתי ש"מהלך שכזה הוא חסר אחריות ויגבה מחיר קשה וכבד מעם ישראל" ונקבתי בפניו יהיה מחיר של יותר מ 100 הרוגים, 100 אמהות, 100 משפחות! הבנתי שזהו תפקידי למנוע זאת ממש בגופי, עד כדי כך שאמרתי "שאני לא אהיה בתפקיד", כזו הייתה הזעקה. היו רגעים שחיפשתי דמות להיאחז בה, שתדון איתי בסוגיה ותשכנע אותי אחרת ואז הרגשתי יותר מכל בקריירה הצבאית ארוכת השנים שלי למה התכוונו כשדיברו והסבירו על בדידותו של המפקד. הבדידות לרוב נתפסת כלפי מטה, אך הקושי בבדידות הוא דווקא כלפי מעלה, לא הייתה משענת אחת שיכולתי להיאחז בה ולו לרגע. וזאת למרות פניותיי למפקדים הבכירים ביותר. והאמת? חוץ מאמפתיה מרוחקת וחסרת הבנה וגיבוי, לא היה שם כלום.

מפקד האוגדה ואני דנו ארוכות באירוע הזה ובסופו של דיון גל סיכם זאת באמירות הבאות "יופי של אירוע וסיפור מלחמה אמיתי, שצריך להיות להילמד בבתי ספר למנהיגות ברמה הבכירה ביותר. מפקד אוגדה שמתעקש על אופן הביצוע וחשיבותו המידית, מפקד חטיבה שמציג אלטרנטיבה, יוצא למשימה כפי שתכנן ועומד במשימה" וזאת כאשר בדרך נשברות מוסכמות מנהיגותיות עקרוניות ביותר.

שדה הקרב הנו "ממלכת אי הוודאות.. ." (קלאוזוביץ) ובו עולות כל העת דילמות מנהיגותיות קשות ומורכבות. השאלות, הקושיות, הדילמות, הוויכוחים והפערים, לרוב מגיעים לידי מיצוי במסגרת הדיאלוג המדרגי בנוהלי הקרב המובנים. לעתים, הוויכוח המקצועי ה"בריא" מחדד את הדילמות ומאפשר לימוד הדדי על הדרך בכדי לעמוד במשימות המורכבות נוכח האויב במלחמה. גם במקרה המסופר כאן, מוצגת דילמה קרבית מהמעלה הגבוה ביותר בין מפקד אוגדה למח"ט ועיקרה על דרך הפעולה והתכלית.

אני חשתי שהחשיבות הערכית והמקצועית הייתה לעמוד מול פקודיי, ולתת פקודות ברורות, מקצועיות, מובנות עם מטרה מובנת ומשימה מפורטת. עמדתי ערב היציאה לקרב הזה עם כל שדרת הפיקוד של צוות הקרב החטיבתי ובגב זקוף ובמבט ישיר הסברתי, שמדובר בקרב הכרעה חשוב במעלה ויש סיכוי גדול שגם אני לא אשוב ממנו, אך דרשתי מהם פעולה מקצועית, אגרסיבית, איכותית ובלתי מתפשרת. זהו קרב התקדמות חטיבתי שפוטנציאל ההצלחה שלו הוא משמעותי וכזה שיוציא את מרכז הכובד בזירת הלחימה "מהמשחק". כאשר ישבנו על תכנון המשימה היה לי חשוב לראות שאנחנו פועלים בתחבולה, מפעילים את כל האמצעים והכוח בצורה מושכלת, "מרסקים" את האויב ללא רחמים, נחושים, רגישים ועומדים במשימה באופן איכותי.

במסגרת הוויכוח ביני ובין מפקד האוגדה "נחצו" קוים אדומים מצידו ואז גם מצידי, הוא בדרך פנה אל מפקדי גדודים תחת פיקודי ללא ידיעתי על סף מאיים ואני פניתי למפקד פיקוד הצפון ו"הנפתי דגל אדום" על חוסר הגיון בפקודות. בדרך נשלחו אליי שליחים שטענו שאני חייב לצאת להתקפה (סגן מפקד הפיקוד – האלוף איל בן ראובן) ואני פניתי למפקדי אוגדות ולעוד מפקדים בכירים שיסייעו לי בהכרעת הדילמה המורכבת ביני ובין מפקד האוגדה. בסופו של יום החטיבה יצאה למשימתה כפי שתכננו לפרטים במפקדה, השמידה כוחות אויב רבים, התקדמה, תקפה, כבשה והכריעה את הלחימה במרחב תוך הפגנת גבורה, עצמה ונחישות נוכח האויב. עם שחר של ביצוע המשימה הרמתי טלפון למפקד האוגדה והודעתי לו "בינת ג'בל מכותרת וכוחות החטיבה ערוכים בעמדות צפונית לכפר ומבחינתי מרגע זה בינת ג'בל לא רלוונטית" בצד השני של הטלפון שררה דממה ולאחר מספר שניות ענה מפקד האוגדה "כל הכבוד, אתם גיבורים".

אך כמו בפרקי מתח מהחיים ובוודאי במלחמה, לסיפור נוספה עלילה לא קשורה, ששינתה את כל הסיפור מהיסוד. (במהלך נוהל הקרב הגיע אליי לחטיבה סגן דובר צה"ל -אלוף משנה -שלומי – יחד עם בימאית – נורית קידר והסביר לי שהיא מצטרפת לחטיבה במטרה לעשות סרט לצרכים צבאיים בלבד, הרעיון הוא "קבלת החלטות במלחמה בחדר המלחמה האותנטי".

מיד התנגדתי לכך בטענה שזה נראה לי "חשוף" מדיי ואז החלו להפעיל עליי לחצים שאסכים לכך. פנתה אליי דוברת צה"ל -תת אלוף מירי רגב, פנה אליי ראש מטה פיקוד צפון – תת אלוף אלון פרידמן, ראש לשכת מפקד הפיקוד ובסופו של יום הייתה לי שיחת טלפון "הזויה" מראש המטה הכללי – רב אלוף דן חלוץ.
אני הייתי משוכנע שהתקשר כדי לבדוק את מצב החטיבה, אך הרמטכ"ל שאל "האם אני מוטרד מהתקשורת?", הבנתי מיד את השאלה ובאותו הרגע החלטתי שהבמאית מצטרפת אלינו.) בימאית זו הפכה את סיפור הגבורה של לוחמי החטיבה לסיפור הזוי של מפקד אוגדה, ש"מספר" על מפקד חטיבה סרבן, שהוביל את חטיבתו לאי עמידה במשימה הספציפית ובמשימות בכלל.

עד אותו שידור של ערוץ 10 בתוכנית "יומן המלחמה", שהיה כחודש אחרי סיום המלחמה, החטיבה הייתה גיבורת המלחמה של גל הירש, אך מרגע, שנשמע קולי על גבי המסכים ובכל מדיה אפשרית "הוא באאוט, הוא בהלם, הוא לא מבין מה קורה פה", אגב גם אני הופתעתי מהתבטאות וגם אני חושב שהיא לא ראויה, החטיבה הפכה להיות "גוררת רגליים", זאת שלא ביצעה את המוטל עליה ועוד דברי הבל כנגד החטיבה ובעיקר כנגדי באופן אישי מעל כל במה אפשרית שגל קיבל וכך עד היום. בימים מסוימים שאחרי "הפריצה" לתודעה הציבורית חשתי כאילו גל ועוד רבים, הנה איתרו את הכשל של המלחמה, לא ניצחנו בגלל אמנון! אז כדי שאני אסתכל לפקודיי בעיניים, אומר פה באופן בלתי משתמע לשתי פנים ואני מוכן להתעמת עם האמירות הללו, מכיוון שאת המציאות ואת העובדות לא ניתן לשנות. חטיבה 7 פעלה, יזמה, תקפה, כבשה, נלחמה, חירפה ופעלה נוכח פני האויב בכל עצמתה ועמדה במשימות באופן מעורר הערכה.

לראיה עובדות הקרב, סיפורי הגבורה, 22 המלצות לצל"שים השונים של לוחמיה בהן, ציון לשבח יחידתי לגדוד "חרב", ראשוני החיילים שחצו את הגבול לשטחי לבנון היו אלו חיילי חטיבה 7 (צוות טנק שעל פי פקודת מפקד האוגדה התקדם למוצב "כיפת הדגל", עלה על מטען רב עצמה וארבעת אנשי הצוות נהרגו) ואחרוני החיילים שיצאו מלבנון דרומה היה חיילים מחטיבה 7, שדרת הפיקוד הבכירה שהתפתחה מפקודיי בחטיבה דאז וממשיכה להיות בשדרת הפיקוד המרכזית בצה"ל.

בימים אלו יוצא לאור ספרנו – אמנון (מפקד חטיבה 7) ואיציק (סגן מפקד חטיבה 7) – "כיוון ברור – מפקד וסגן מדברים מלחמה" והוא מספר את סיפורה של החטיבה לפני המלחמה, במהלך המלחמה ובימים שאחרי. יותר מכל הספר מדגיש את גבורתם של לוחמי צוות הקרב החטיבתי לאורך הימים המורכבים ההם.

זו ההזדמנות להודות לכל השותפים שם, גיבורי חטיבה 7 וצה"ל, שחרפו נפשם למען עם ישראל באחד מרגעי המשבר המשמעותיים ביותר. יהיה זכרם של הנופלים ברוך ואיחולי החלמה מהירה לכל הנפגעים.