ישנן מחשבות מזדחלות שאינך מבין סיבת הזדחלותן אליך, אך הן שם, זוחלות כתולעת בחריר לכיוון האור שבקצהו, שם יהפכו לפרפר שיעוף לו וישתהה מעט לפני שיגמור את חייו הקצרים.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- טור דעה: מגן שמאלי / Nissim Cho
זו מחשבה אחת שבאה והולכת על אנשים שונים בחיי, והשפעתם עליי. אולי זה הספר "יקיצה" של הסופר ניר ברעם, שדיבר בו על טורניריי הכדורגל בין השכונות בירושלים, שנערכו מדי שנה במגרש הקט-רגל שבבית פומרנץ. שם בבית פומרנץ, באחד מהטורנירים, נתן לי משה עובדיה לפתוח בהרכב. הייתי בלם אמצעי במשחק שש על שש או חמש על חמש. לא תמיד פתחתי בהרכב. הייתי שחקן קט-רגל בינוני ומטה, ללא שליטה מזהירה בכדור. למעשה, לא הייתה לי שום שליטה בכדור. אבל באותו טורניר עלינו לגמר ובמשחק שניצח את הטורניר כבשתי את שער הניצחון. איכשהו התגלגל אלי הכדור קצת אחרי אמצע המגרש לכיוון השער של הקבוצה היריבה. הנפתי את רגל ימין. עצמתי עיניים. והוצאתי פיצוץ בחצי גובה לפינה הנגדית. אני זוכר את המבט המופתע של השוער, בעוד הוא כורע בחצי גוף לכיוון השער ורק ראשו מופנה אלי בניגוד לתנועת הגוף, מישיר אלי מבט ששואל "מאיפה הבאת את זה?" ואני עניתי לו חזרה במבט הלום – אין לי מושג.
דחוסים כולנו באאודי 80 האפורה של משה עובדיה, המאמן שלנו, נסענו חזרה משמואל הנביא לשכונת רוממה.
משה עובדיה היה מגן שמאלי בבית"ר ירושלים. בזמנו, כל שחקני הכדורגל של הליגה הראשונה גם עבדו בעבודות משניות, אם זה במשרדי הממשלה או בעיריית ירושלים. משה עובדיה היה הבעלים של חנות משפחתית קטנה שמכרה בדים, והוא גר בחדר קטן בדירת שלושה חדרים ברחוב המ״ג יחד עם הוריו. הדירה הייתה ממוקמת בשיכון ארוך מול ביתי, והיינו משחקים כדורגל בדשא שלו. לשיכונים האלו קראו "רכבות" – גושי בטון ענקיים עם שניים עשר כניסות לכל רכבת. משה עובדיה היה מרכז-חוד הכדורגל במתנ"ס השכונתי, ואימן את חוגי הכדורגל מילדים ועד בוגרים. רוממה הייתה שכונת מצוקה מוצפת בגורמים עבריינים ופליליים ולעתים חלק מהיריבות העבריינית זלגה למגרש, אבל אף אחד מהם לא העז להביא אותה לאימון של משה. חוץ מפעם אחת, כשמשה הגרוזיני הרביץ למנש ההודי וזה הלך להביא סכין לדקור אותו. אבל משה פוצץ את האימון וכולם הלכו הביתה, כי כמה שהם היו עבריינים – למשה עובדיה נתנו כבוד.
אני התאמנתי שנים. ובימי האימון לאחר שמשה עובדיה התחתן ועבר לגור במקום אחר, הייתי ממתין במרפסת הבית לחכות לאיש השקט והצנוע הזה שיגיע ונוכל להתאמן. רציתי שיתקצר הזמן. ובאימונים, הוא נזף בי בלי סוף. הרחיק אותי כשהשתובבתי יותר מדי ועברתי את הגבולות שהציב. אז, אמי הייתה מדברת עמו ואומרת לו כמה שאני מצטער, והפרות המשמעת לא יקרו עוד. והוא מחזיר אותי. תמיד ידעתי שיחזיר. אבל גם ידעתי שכעס, וגרוע מכך, התאכזב ממני. את קריירת המשחק בבית"ר ירושלים עזב בבת אחת ביום שבת, כאשר בהכרזת ההרכב באימון האחרון לפני המשחק, שמו היה על הלוח בהרכב הראשון, והוסר ממנו ביום המשחק כי המגן שמאלי המחליף היה מקורב להנהלה. העלבון היה גדול מדי בשביל משה עובדיה, שתמיד ידע לתת כבוד לאחרים, והוא עזב את בית"ר בסוף המשחק והלך לאמן אותנו. רק אותנו.
ואז בצהריים של יום אחד, זיהיתי את האאודי האפורה של עובדיה ומשפחתו פונה שמאלה בכיכר. "הם עוזבים את הארץ", אמרו לי. ואני הבטתי בה באאודי המתרחקת. וכשהיא נראתה רק כנקודה קטנה באופק, הסתובבתי ונכנסתי הביתה. והתמונה הזאת לא עוזבת אותי כבר הרבה שנים. היא רצה אתמול במחשבותיי, כשחיפשתי אותו בלילה ברחבי הרשת. החיפוש העלה חולצה צהובה שעליה רשום בעברית "עובדיה אנד סונס" ומתחתיה הספרה של משה בבית"ר, 3, שהופיעה בתצוגת אופנה בניו יורק ובשערי המגזין ווג. החולצה עוצבה על-ידי צמד מעצבי העל Ovadia & Sons, הילדים התאומים של משה, שבינקותם גזרו בדים בחנות המשפחתית הקטנה בברוקלין, וברבות השנים נהיו אייקוני אופנה. "הוא מסתובב בבית עם טרנינג של בית"ר, וזו הייתה מחווה לאבא שלנו", כך סיפרו הבנים בראיון.
ישנן מחשבות מזדחלות שאינך מבין סיבת הזדחלותן אליך. משה עובדיה עולה לי במחשבות, בעוד אני מביט בבתי הקטנה ובמאבקה בבית הספר ובמורים. וזה זורק אותי לילדות. לשובבות שלי. ולעובדיה שדרך אימון כדורגל לימד אותי שיעור משמעותי בחיים.
כתיבת תגובה