בסוף השבוע האחרון בערב שישי הלכנו אישתי ואני להצגה ״ בעלת הארמון״ ובאחת, עלו בנו הזכרונות הזוועתיים מעדויות השואה.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- טור דעה: ״לזכור ולא לשכוח״ / אמנון אשל
״בעלת הארמון״ היא הצגה המבוססת על סיפרה של הסופרת לאה גולדברג ובו מסופר על זוית נוספת של ניצולת שואה ששרדה את השואה בזכות רוזן – מנהל טירה, שבטירתו התמקמו קצינים נאציים ומשם ניהלו חלק מהשמדת העם היהודי.
ביום מן הימים הנוראיים ברחה אותה נערה יהודיה מידיהם של הנאצים שפשטו על ישובה וזו נסה ליער הסמוך לעיירה.
הרוזן, שהבחין בנערה, אסף אותה להסתתר בטירתו ושם, למרות אותם קצינים נאציים, הצליח להסתירה מספר שנים.
כשהמלחמה הסתיימה המשיך הרוזן להסתירה מתוך אינטרס אישי ולא גילה לה שהמלחמה הוכרעה.
באופן מקרי על ידי אורחים לא קרואים- יהודים מארץ ישראל – התגלתה הנערה ואז לראשונה שמעה על סיומה של המלחמה.
באותו מעמד נקרעה הנערה, שבגרה בינתיים, בין ההחלטה להישאר עם הרוזן שבזכותו שרדה – ואף נוצרה בינהם מערכת יחסים אישית – או לעלות לארץ ישראל ולנסות לגלות מי ממשפחתה, חבריה ואנשי העיירה נותרו בין החיים.
לבסוף לאחר מסע יסורים החליטה לעלות לארץ ישראל ולהיפרד מהרוזן.
ההצגה היתה בתיאטרון הבית בקיבוץ רמת יוחנן בניהולה של חברת הקיבוץ – מעין יובל שהם – בימאית ההצגה ( גילוי נאות – גיסתי), דיאן זמיר ועדן רז ניצחו על ההפקה, מוסיקה – ארז גור, נעמן מאיר – עיצוב תאורה ווידאו ושחקני הבית – נעמה שלם, נועה ביטי, נחשון שטייף ואורי גזית יחד עם תפאורה מושלמת מידיה של יערה בן טל ושותפים נוספים, כל אלו עם כישורי משחק מדהימים והפקה מרשימה הפכו את החוויה לעוצמתית ואיפשרו נקודת מבט נוספת על אותה מלחמה, על אותה זוועה אנושית וסיפקו הבנה כי יחד עם הנאצים, אוכלוסיות שלמות – עמי אירופה, נכנעו לחוסר אנושיות זוועתית עד כדי איבוד צלם אנוש.
זו הזדמנות להודות לכולם ולקיבוץ רמת יוחנן שמאפשר ומממן תיאטרון איכותי שכזה ובהחלט מזמין את כולם להגיע ולצפות בהצגה המצמררת הזו.
עיתוי ההצגה היה כיומיים לפני ציון יום הזכרון הבינלאומי לשואה – 27/1 – זהו היום בו שוחרר מחנה אושויץ הארור על ידי הצבא האדום, שבו נשרפו למוות בתעשיית קטל נוראית כמיליון ומאה אלף יהודים- בני עמנו.
במסגרת שירותי הצבאי הובלתי שלוש פעמים צוותים לסיור ״עדים במדים״ על אדמת פולין. ושם יחד עם – קצינים, נגדים, לוחמים בצבא הגנה לישראל וכן ניצולי שואה ובני משפחות שכולות, הייתי קפוא במחשבה מעצם ״תעשיית״ רצח העם היהודי הנוראית.
בכל מסע שכזה היתה לי הזכות לשאת נאום באחד ממחנות ההשמדה ובכל פעם השקעתי בכך ימים, שעות, לילות ומחשבות אינסוף.
במידה רבה הרגשתי כמה זה עוצמתי, שאני כאלוף משנה בצבא ההגנה לישראל שנמצא שם במדי ייצוג במסע עדויות על אדמת פולין, נושא דברים בשמם של ששת המיליונים, בשמם של השורדים את הזוועות, בשמם של בני משפחותיהם, בשמה של המדינה ובשמו של כל העם היהודי.
נמתחתי, זקפתי קומה, התרגשתי, בכיתי ובשאגות קראתי את נאומי ושרתי את ההמנון הלאומי – התקוה.
ערב יציאתי לאחת המשלחות זכיתי להכיר ניצולת שואה מחדרה- רבקה צוקר – והיא גוללה בפניי את סיפורה האישי ואת האופן בו היא שרדה את השואה. היא שרדה את מחנה אושויץ ולקראת סוף המלחמה כשהמחנה חדל לפעול כמו יהודים רבים אחרים הם יצאו למסעות המוות בכפור הנוראי של ינואר באדמת פולין. היא שבקושי הצליחה לנוע הוחזקה על ידי אחותה ובשלב מסויים אחותה נשאה אותה על גבה, אך ככל שהצעדים כבדו והתמשכו הופעל לחץ על אחותה כולל מצד אחד הרבנים שאין מנוס, אלא להותיר את רבקה ולהמשיך בלעדיה. היא סירבה בתוקף ואמרה אני ממשיכה עם אחותי וכך היא ניצלה ממוות בכפור העז לאחר ששרדה את המחנה הנוראי במשך מספר שנים. רבקה חזרה אל העיירה בה גדלה והבינה כמו יהודים רבים, כי היא ממש לא רצויה והיא רק חלק קטן משארית הפליטה והחליטה לעלות לישראל ופה הקימה משפחה ובנתה שבט לתפארת העם היהודי.
ואף על פי הסיפורים הנוראיים של רבקה ורבים אחרים, של לנה הנערה שהוסתרה בטירה, של סיפורי הזוועה מרצח העם הנוראי, של השמדת ששת המיליונים בתעשיית שואה חסרת צלם אנוש, הנה אנו פה אחרי שהקמנו מדינה יהודית בארץ ישראל וחברת מופת שמהווה אור לגויים.
אני שואל את עצמי, האם הלקח נלמד? האם רצח עם שכזה יכול להתרחש שוב? ולצערי אנו רואים זוועות מתרחשות סביבנו והעולם שותק.
הגזענות כלפי העם היהודי מרימה ראשה בשנים האחרונות ושנת 2018 היא שנת שיא, מזה 40 שנה, ברצח יהודים ברחבי העולם על רקע גזעני.
אל לנו להיות אדישים ולתת לתופעות תת אנושיות להרים ראשה.
ידידיי ורעיי, מספרם של הניצולים, אט אט, באופן טבעי, מצטמצם וחובתנו ברמה האישית לחבקם אל ליבנו וברמה הלאומית להשקיע כל משאב למען רווחתם.
כל שנותר לי לומר הוא, עם ישראל חי!
אל לנו לשכוח את השפלות המוסרית של העם הגרמני ועמים רבים באירופה ששיתפו פעולה בתעשיית המוות.
ביום שישי בלילה לאחר ההצגה, שבנו לביתנו ועוצמת החוויה הייתה כזו שסיון – אישתי – לא הצליחה לעצור את דמעותיה.
חיבקתי אותה ודמעתי גם נוכח נקודת המבט הנוספת בסיפור ״בעלת הארמון״, על אותם סיפורי זוועה שחוו בני עמינו בשואה.
״לזכור ולא לשכוח״
כתיבת תגובה