אמנון אשל

כולנו שומעים פתאום מהחברים ומהמשפחה את המשפטים: "סוף סוף יצא לי לשבת עם המשפחה ברגוע", "גיליתי את הזום", "אפשר גם בלי הדיוטי פרי", "יש לנו ארץ מדהימה ביופיה" ועוד.

אז קצת פרופורציות לחיים לא יזיקו ובוודאי לימוד עובדות היסטוריות לא רחוקות שיניחו בפנינו את המציאות הלא רחוקה. בשנה רגילה כמות הנפטרים בעולם משפעת מוערכת בין 250 אלף בני אדם למיליון ויותר, אילו הייתם נולדים בתחילת המאה הקודמת הייתם בסבירות גבוהה.

מכירים את הנתון שבמגיפת השפעת הספרדית מתו כחמישים מיליון בני אדם, לכאלו שחיו בשנות ה 40 של המאה הקודמת היה זיכרון נוראי ממלחמת העולם השנייה ובה נהרגו עשרות מיליונים של בני אדם, זאת רק לאחר שנים בודדות של משבר כלכלי עולמי, חסר תקדים, בו כל הבורסות קורסות בזו אחר זו והעולם סובל מאינפלציה נוראית ומרעב שגובה מחיר אנושי כבד.

תוסיפו לכל אלו את העובדה שבין השנים 1950 ל 1999 העולם חווה מלחמות קשות כמו קוריאה, וייטנאם, המפרץ (עיראק הראשונה והשנייה), קוסובו, דעא"ש הגיח לחיינו, בין לאדן ומסע הניסיון לפגיעה בעולם המערבי, 6 מלחמות על קיומנו ועוד עשרות מבצעים נרחבים ועוד ועוד אירועים בקנה מידה עולמי ומקומי שדרשו איחוד שורות אנושי שהביא לצליחת המשברים.

היום, בתוך המגיפה שלנו – הקורונה, אנו חיים במצב של נוחות. מרחב הנוחיות הוא כמעט מושלם ועדיין אנו מתלוננים על המסכה שמציקה, על הריתוק והבידוד ועל ההנחיות המעורפלות הנגזרות חדשות לבקרים וכל זה כשיש אוכל בשפע, מים זורמים בברז שתייה ובמקלחות, המערכות האינטרנטיות עובדות ללא תקלות ואפילו נטפליקס מייצר לנו יכולת לחוות את עולם הקולנוע והסרטים בנוחות מדהימה אצלנו בסלון.

אז חברים קצת פרופורציות ויותר יכולת אנושית של ערבות הדדית, סיוע הדדי, אורך רוח וסבלנות יביאו אותנו כמו את הדור הקודם לשרוד את משבר הקורונה מבלי לאבד צלם אנוש ואת שמחת החיים הטובים שלנו. בסופו של יום הקידמה האנושית במוקדם או במאוחר תמצא פתרון לנגיף המטריד הזה ואז כולנו נצטרך לחשוב על השיעור האנושי המדהים שחווינו. החיים הם לא רק תענוגות, סרטים ואינטרנט, יש בהם הרבה אתגרים שמחייבים אותנו לביחד ולמשותף ופחות לתחרות החזירית שמותירה רבים ביום יום ללא יכולת הישרדות.

למצב הקורונה השבוע נוספה עוד משוואה שהעלתה את רף הלחץ הלאומי, המצב בצפון. חיזבאללה הודיע שינקום את מותו של פעיל הארגון ומאותו רגע "שרשרת" של הצהרות בין המנהיגים לבין מפקדי השטח, שיצרו תחושה שהנה אנו רגע לפני לבנון השלישית. נכון שהיה קצת מתח, אך שימו את הדברים בפרופורציה. לא לנו ובוודאי לא להם.. יש אינטרס למערכה נוספת בעת הזו. המתח יחלוף, השקט יחזור והאירוע הבא יגיע, למלחמה יש דינמיקה אחרת.

השבוע נחשפתי לסיפור אנושי מביתי – בר (מדריכה בפנימיה לילדים עם קשיים חברתיים) – ובו יחד עם חבורה מופלאה של גיפיים החליטו לעשות יום הולדת שמח לאחד הילדים (לא אחשוף את שמו) יום הולדת מרגש. הילד שוהה בימים אלו בבית החולים וסובל ממחלה קשה. הם הוציאו אותו משם לטיול ג'יפים, וחגגו לו יחד עם חברים ומשפחתו יום הולדת מלאת התרגשות. הילד לא זכה לכזו חוויה מעולם וביום אחד בחייו זכה לנחת מעצם הנתינה, מעצם הבילוי עם משפחתו הגרעינית, עם חבריו ועם הרבה מאוד אנשים שהוא לא מכיר וכולם יחד שמו אותו במרכז היום והכל בהתנדבות ותרומה מלאה. בר חזרה מהחוויה נרגשת ודומעת בעיקר מהעובדה שהצליחה לרומם את רוחו של הילד ולגרום לו ליום של אושר ונחת, וכמובן היתה מועצמת מכך שיש רבים בתוכנו שמוכנים לתת ללא תמורה ותנאי. יישר כוח לכל המתנדבים, התורמים והנותנים וגאה בך ביתי היקרה.

ידידיי ורעיי, אז "מה בסך הכל צריך בן אדם בשביל לחיות? כיכר אחת של לחם וכד אחד של יין, מיטה כדי לישון בה ואם אפשר בשניים ואהבה.." ממליץ בחום על מעט פרופורציות בחיים, יותר ערבות הדדית, פחות חושך ויותר אור והכי חשוב אורך רוח כי גם את משבר הקורונה ננצח בזכות האנושות ועוד יותר בזכות האנושיות.