אמנון אשל

בסופו של יום אנחנו הנתינים ולנו היכולת להחליט ביום הבחירות את ההחלטה השפויה לעם ישראל.
הם ימשיכו לחבק אותנו בתקופה זו, לחזר אחרינו, לפזר לנו הבטחות, להעמיס אותנו בריבים ותככים פוליטיים ויעשו הכל דרך כל מדיה אפשרית כדי לשכנע אותנו שהם הבחירה הראויה, הנכונה, המתאימה והפרקטית ביותר.
ואנחנו, חלקנו הגדול, נלך שבי אחרי סיסמאות נבובות וריקות מתוכן וביכולת ביצוע, כי כאלה אנחנו ולחלקנו הגדול ההחלטה נופלת רגע לפני הכניסה לקלפי.

ההחלטה היא החלטה משמעותית לאיכות חיינו במדינה, ואותם 120 חברי כנסת הם אלו שיקבעו מה יהיה בסדר היום הלאומי ואם לדייק יהיו אלו כ – 65 חברי כנסת (הקואליציה) שיקבעו לנו איך יראו ה – שנים הבאות.
אז דעו לכם, כי העוצמה היא בידינו והכוח להחליט מי ינהיג אותנו הוא שלנו ביום הבחירות, יום אחרי הכוח הזה נעלם, לפחות לארבע השנים הבאות או עד הבחירות שיגיעו.

מה עושים עם הכוח הזה ואיך מגיעים להחלטה הנכונה והראויה כדי לנסות ולהשפיע על המשך חיינו כאן – בנוחות, באיכות, בביטחון, בהמשך פיתוח העם בציון, בחינוך, בתרבות, בערכים ובאחווה עממית ולאומית מלאת גאווה.

אז כן בין הליכוד, כחול לבן, מרץ, העבודה, עוצמה יהודית, גוש הימין, גוש השמאל, הרשימה המשותפת, ישראל ביתנו, הבית היהודי, דמוקרטיה לישראל, ש"ס, יהדות התורה ועוד ועוד ועוד אז חייב לומר שגם אני מבולבל ומנסה להבין מי נכון שיקבל את כוחי/קולי ביום הבחירות וינהיג אותנו בשיקול דעת, במנהיגות, בנחישות, בחלוקה נכונה של ה"עוגה", בסדר עדיפות והבחירה היא לא פשוטה.

ביבי, גנץ, ברק, לפיד, ליברמן, דרעי, כחלון, אוחנה, שפיר, פרץ, סער ועוד שמות שרצים לנו מול העיניים ומול המסכים ומנסים לשכנע אותנו שהם המנהיגים הנכונים לעת הזו.

בעיניי, הבחירות הקרובות הן משמעותיות ומכריעות להמשך ביסוסה של מדינת ישראל. אני משוכנע שהאתגרים הם רבים ומגוונים – הביטחון, הכלכלה, החינוך, התעשייה, השלום, העליה, הקליטה, הפריפריה, הגליל, הנגב, התחבורה, התשתיות, יחסי דת ומדינה, הרכבות, המחלפים, השבת, הגיוס ועוד משימות ואתגרים כבדי משקל, אך יותר מכל המשימה העליונה והמאתגרת ביותר שבעיניי מאיימת עלינו יותר מכל היא יוקר המחייה והפערים החברתיים בחברה הישראלית.

כבר כתבתי לפני מספר שבועות על הסוגיה הזו ולשם התזכורת הנה חלק מהדברים:
"לטעמי, הגיעה העת לשים בראש סדר העדיפות הלאומי את הבעיה הקשה ביותר והמאתגרת ביותר להמשך קיומינו פה כעם אחד מאוחד, בעל ערכים משותפים. אני טוען שיוקר המחייה והפערים החברתיים – כלכליים – ערכיים הם הבעיה הקשה ביותר בחברה הישראלית והיא זאת שמאיימת יותר מכל על המשך קיומנו כאן.
למעלה מ – 15 אחוז מתחת לקו העוני, עומס הולך וגדל על מעמד הביניים, המשך התעשרות הטייקונים, מסירת נכסים לאומיים לבעלי ממון והמשך השתוללות הקפיטליזם החזירי יוצרים פה מציאות בלתי אנושית עם פערים הולכים וגדלים שמאיימים לקרוע אותנו כעם עד כדי מחאה חברתית שתהיה בלתי נשלטת.
תמונת מצב נקודתית בנושא הקיום השוטף מדאיגה. אפילו הירקות והפירות הפכו להיות מנת חלקם של בעלי יכולות – קילו ענבים – 40 ש"ח, קילו אבוקדו – 20 ש"ח, תפוחים – 16 ש"ח, אבטיח רחמנא לצלן לא גדול – 70 ש"ח, לחם אחיד – 10 ש"ח ומוצרי הקמח המלא, כוסמין, דגנים כפול במחיר. הטייקונים קיבלו זכויות מונופוליסטיות על המשאב הלאומי – הגז – ובהתאם, מחירו יקר עוד יותר מפי שתיים מהמקומות שישראל מייצאת אליהם. המים, לאור הקמת התאגידים הגיעו למחירים לא הגיוניים, מחירי השכירות לבית, מחירי המלח, הסוכר, הביגוד ועוד ועוד הגיעו למצב בו משפחה עם הכנסת מינימום ואפילו הכנסה ממוצעת לא מסוגלת להתקיים ומגיעה אל הבנק לשם ניסיון הישרדות לחודשים הקרובים היא נתקלת במערכת ריבית אגרסיבית שעושקת אותם והם "שבויים" לה.
תוסיפו לכך את קשיי הפריפריה, את קריסת העסקים הקטנים תחת הנטל, סל התרופות ועוד תמצאו פה מצב בלתי סביר בעל פערים של מאות אחוזים בין יכולת המעמדות בחברה הישראלית.
נכון יגידו לי רבים הנה תראה, קונים, טסים, מבלים, נהנים וממשיכים, אך לטעמי זה למראית עין והמצב הוא ברמה בלתי נסבלת.
מה קרה לנו איפה בדרך איבדנו את הרגישות החברתית, את החמלה, את היכולת לשמור על איזונים. תוכניות לאומיות כמו מחיר למשתכן, עדיפות לפריפריה, העדפת עסקים קטנים… תכניות אלו הן טובות, אך לא מביאות את הבשורה בעיקר משום שגם שם השחקנים המרכזיים הם בעלי הממון. התוכנית הלאומית הבאה צריכה לגעת בפתרונות בפרט, במשפחה ולייצר מצב בו הוא ראשית מצליח להתקיים בלי לחפש את סל מזונו בפחי האשפה וליצור מצב בו אנו מצמצמים את הפער החברתי כלכלי אוליי אז גם נצליח את הערכי.
אני בטוח שמפלגה שתחרוט על דיגלה את המלחמה בצמצום הפערים ויוקר המחייה בישראל תזכה בקולות רבים, אך אלו חייבים להיות מתורגמים למעשים בפועל.
זאת ועוד על אלו אנו נמצאים בעיצומה של קריסה ערכית של מנהיגינו ובראשם ראש הממשלה ועדים למערכת בחירות קשה שעיקרה היה השמצות האחר.
איך אפשר לנהל מערכות בחירות רק – אבל, אך ורק על נושא ביטחון!?
איך אפשר לקיים מערכת בחירות רק על שנאה ושנאה!?"

ידידיי ורעיי, מערכת היחסים המורכבת בין ביבי לליברמן גררה אותנו למערכת בחירות נוספת, האדישות של כולנו היא כרונית וכאילו כולנו צועקים להם "יאללה תתקדמו כבר" ואז מגיח כמו שרק הוא יודע ה"ברק" ובטוח שהגיעה השעה לגאול את העם מייסוריו ובמידה רבה מוציא קצת את "בניחותא" משלוותו ואם לא די בכך אז "העבודה" אבודה. שוב מעמידה ראש חדש וכמובן הימין מתפלג ומנסה להקצין עמדות שיגררו את כל מי שניתן ימינה והשמאל נשאר זחוח ומשוכנע כי העם לא רלוונטי.

יש לנו את הכוח והיכולת לבחור מנהיגות ערכית, אחראית וכזו שתקבע סדר יום חברתי – כלכלי בראש סדר העדיפות וזאת רגע לפני שדווקא מפה יגיע השסע שלא ניתן יהיה לגשר עליו. יש לנו את האנשים הראויים למנהיגות לאומית שרואה אותנו לפני הכסא, הרכב שרד, מנעמי השלטון וכו, כזו שרואה קפיטליזם ערכי ולא חזירי!