צה"ל, על פי הרמטכ"ל מיצה את השלב הזה – "מרכבות גדעון" ודורש מהדרג המדיני להגדיר את המטרות הלאה ומנגד עומדים שם שרים בממשלה ותוקפים את צה"ל ומכוונים בעיקר לזמיר על "דשדוש" וחוסר יכולת להכניע את החמאס. רמת ההתייחסות של שרים בממשלה, בעיקר בצד הניצי שם, היא בהחלט מעוררת דאגה עמוקה וייתכן ומגלה רצונות סמויים של בן גביר וסמוטריץ והמילים שלא נחסכות פוגעות ברגשות של כולנו. במקביל לכך ביבי, שניראה שעזה פחות מעניינת אותו, עסוק בחיבוקי הדוב של טראמפ ובסוג של גיבור התהילה שהגיע היישר לבלייר האוס ומשם בשטיח האדום לבית הלבן. בעיקר עסוק ב"מתיחות חזה" מול האמריקאים ואלו נראים צמאים למוצא פיו. אסור הפעם לפספס את ההזדמנות לביצוע עסקה כוללת, אך בשלב ראשון החטופים ועזה צריכים להיות בראש סדר העדיפות. קודם צריך להביא בשורה לעם וישנה אפשרות להביא כזו כחלק ממיצויי ההצלחה מול איראן והמרחב. הקטארים מתזזים בלחץ ואת המומנטום הזה חייבים לנצל בכדי שאלו יפעילו את כוחם, והוא רב מאוד, מול החמאס. הם בלחץ כי על הפרק עומדת הרחבת "הסכמי אברהם" הן עם הסורים, אוליי לבנון שמראה סימני יום שאחרי החיזבאללה ובעיקר הם בלחץ מהיריבות על היוקרה במזה"ת מול ערב הסעודית, שגם היא רגע לפני הגעה להסכמות עם ישראל. אז ברור שישנה כאן הזדמנות פז לשינויי אסטרטגי של המזה"ת כתוצאה ממלחמת "עם כלביא", אך הציבוריות הישראלים שכמהה גם לזה רוצה קודם לראות את החטופים בבית ואת המלחמה בעזה מאחורינו. ההתבשמות של ביבי בתהילת הניצחון מול איראן יחד עם האמריקאים היא חשובה, אך יותר חשוב שהדיפלומטיה כרגע תוביל לשינויי האסטרטגי המיוחל. טראמפ כנראה לא ייתן להזדמנות הזו לחמוק לו מהידיים ולכן הפגישות הדחופות עם ביבי והצוות בוושינגטון. הוא מבין בצורה הטובה ביותר שבכדי להביא בשורה הוא חייב להפעיל לחץ משמעותי על קטאר ויש לו את הכלים לכך ורק דרך הלחץ הזה סוגיית עזה תקבל תפנית משמעותית. עוצמת הברית בין נתניהו לטראמפ חייבת להיות מתורגמת לעוצמה לאומית בכדי למצות מהלכים אסטרטגיים. כל בר דעת מבין שמעולם לא הייתה כזו מערכת יחסים אישית בין נשיא אמריקאי לראש ממשלה בישראל, אך אותנו מעניינת האסטרטגיה הלאומית ולא החיבוקים האישיים. האם הערכה וההוקרה האישית הזו יביאו בשורה לעם הימים הקרובים יעידו על כך. ביבי יותר מהרבה יודע ל"שחק" את משחק החברות בענק ובהחלט המכתב האישי שהוא העניק לטראמפ על המלצתו לועדת פרס הנובל היא בדיוק הליטוף במקומות הרגישים של היושב בפסגת העולם שם בבית הלבן. בכל מקרה הימים הם ימי הכרעה אסטרטגיים וביבי חייב לחזור עם בשורות משמעותיות, אחרת מהר מאוד הוא ינחת בישראל וימצא את עצמו במדמנה הפוליטית שמחזירה אותו למציאות ולא זו המדומה. בתרחישים מסויימים אם ביבי לא ייפצה את החרדים, בן גביר וסמוטריץ אז יצטרך להתרחש נס שיותיר את הממשלה במצבה הנוכחי. בכל מקרה אם נחזור למציאות הישראלית אז ברור שהמצב כרגע בעזה הוא שצה"ל נכנס לשלב חדש במערכה וכמו תמיד הוא המורכב ביותר, מצב סטטי שמתפתח למלחצת התשה ובה המחירים כמו של השבועות האחרונים עשוי להיות בלתי נסבל מבחינת החברה בישראל. צה"ל כפי שכתבתי בשבועות האחרונים הוא צבא חזק, איכותי, מקצועי מאוד, אך יותר מכל הוא כעת צבא "עייף" . הצבא עייף, כי אנשיו, בעיקר לוחמי המילואים, מגלים סימני חוסר מוטיבציה והם איבדו ב"בית" המון, חיילי הסדיר כבר שחוקים ונכנסים לאדישות, הוא עייף כי ה"כלים" – טנקים, מטוסים, אכזריות, רכבים, נשקים וכל האמל"ח חייבים לקבל טיפול עמוק וכמות התקלות בהם היא מעוררת דאגה, הוא עייף כי קשה לייצר תוצאה עם החזרת החטופים, אלא רק דרך מהלך פוליטי והוא עייף כי מפקדיו "מותקפים" חדשות לבקרים על ידי הפוליטיקאים הציניים. יש עוד סיבות רבות לעייפות, אך בהחלט צה"ל לא נבנה לאורך מלחמה כזו ובחזיתות משמעותיות כל כך ובעוצמות שמופעלות.

בינתיים עד להבאת תוצאות מוושינגטון, ישראל ממשיכה לחזור לשיגרה ושוב רבים מגלים את הבירוקרטיה הישראלית במיטבה. אלו שנפגעו באופן ישיר ועקיף מהמלחמה עם איראן נכנסים כרגע להיכרות אינטימית עם הבירוקרטים וניראה כי "מלחמת ההתשה" הזו תכניע רבים. הציפייה הייתה שהארנק הלאומי יפתח וכל הנפגעים יפוצו באופן הולם מהנזקים, אך הם מבינים שהציפייה הייתה מוגזמת ושכעת יקח שנים, אם יהיה להם כוח, לקבל את המגיע להם. פתרונות הדיור לא יהיו מהירים כל כך, הפיצויי הכספי לא יהי גבוה כל כך, הנזקים האגביים לא ילקחו בחשבון, אנשי העסקים יצטרכו לשקם את עצמם בכוחות עצמם ובקיצור המנגנונים – מס רכוש, פקידי האוצר, הרשות לעסקים קטנים, הרשות להתחדשות עירונית וייתר הגורמים הלאומיים נכנסים למגננה וכנראה שה"ניצחון" כאן מובטח לצד אחד. ברור ש"במלחמה" הזו כולנו מפסידים ובעיקר מצב הרוח הלאומי של יום אחרי ה"עם כלביא" יהיה בלי שאגות ובעיקר עם הרבה חוסר ודאות. מישהו כאן בממשלת ישראל חייב לקחת את ה"מושכות" ולהבטיח טיפול מקיף והולם בכל הנזקים ובעיקר הנזקקים.

ידידיי ורעיי מיצויי המהלכים המלחמתיים חייבים לבוא לידי ביטויי בדיפלומטיה איכותית ולהוביל לשינויי אסטרטגי מהותי במרחב בכלל, אך לפני הכל אזרחי ישראל חייבים לזקוף קומה וזה יקרה רק בזכות השבת החטופים, הסדרה לאומית, סיום המלחמה וטיפול בנזקי המלחמה הישירים והעקיפים, זו הציפיה והיא לא מוגזמת. את העם מעניינת מאוד החברות בין טראמפ לביבי, אך לא לשם החיבוקים והגינונים כי אם לשם רוממות הרוח הלאומית ויצירת התנאים הטובים ביותר ליום שאחרי.