הרב אמנון ריבק, רב קהילת מעלות טבעון

"וְחַ֤ג שָֽׁבֻעֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔ בִּכּוּרֵ֖י קְצִ֣יר חִטִּ֑ים" אומרת התורה (שמות לד, 22) וגם שרנו בילדותנו, אולי מניפים תוך ריקוד אלומות של חיטה קצורה, נושאים אותן למעלה, בתנועות של מסירה והתמסרות. ובמקום אחר, בספר דברים טז – "וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽ-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ."

לכאורה שאלה – למי החג, לנו, בני ישראל החוגגים, השמחים עם בוא קציר החטים, הרואים את שפע היבול, ככתוב ' וְחַ֤ג שָֽׁבֻעֹת֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה לְךָ֔' או ל-ה' אלוהינו, חג שהוא כולו מוקדש לאל,  "וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָֽׁבֻעוֹת֙ לַֽ-ה' אֱלֹהֶ֔יךָ".

בתלמוד (פסחים סח:) יש ויכוח איך לחוג יום טוב – אם "עצרת לכם", נאכל ונשתה. אם "עצרת ל-יי" נשב ונלמד. ר' אליעזר אומר – או זה או זה. ר' יהושע מציע "חלקהו, חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש." [הגאון מוילנא הפליא בנימוק לטובת האחרון: הגימטריא של  'ל-י-ה-ו-ה' =  56, חציו 28. 'ל-כ-ם' = 90, חציו 45. 28 ועוד 45 = 73, בדיוק הסכום של "יום טוב".]

וכיצד נכנס אל תוך השאלה הזאת מתן תורה, מתן תורה שלצד הקציר והביכורים, אולי אף יותר מהם, עומד בליבו של חג השבועות?  אני מצטרף למי שהציעו לראות בחג הזה חג של בחירה הדדית ונתינה הדדית, של עשייה משותפת, חג שהוא חג ל-ה' וחג לנו, הוא הביא את התורה, אנחנו התאספנו בְּתַחְתִּ֥ית הָהָֽר (שמות יט 17), ומשה נציגנו הוא זה שעלה אל ההר ב-ו' בסיון (כן כן, זה בעצם הדבר אשר קרה בשבועות. התורה עצמה, הלוחות השניים, השלמים, ניתנים לנו רק ביום הכיפורים), משה הוא זה שעמד מול המלאכים אשר באו לקטרג עליו בפני האלוהים, "'חמודה גנוזה, שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?'.." (בבלי, שבת פ"ח ב) ומשה זה שהוכיח להם באותות ובמופתים כי דווקא אנחנו בני אנוש זקוקים לתורה.

וגם אנחנו מגיעים אל מתן תורה מתוך הנתינה שלנו, האקטיבית. בעשייה שלנו – בספירת שבעת השבועות, בשלושת הימים לפני החג שלא נאמר בם תחנון, זכר לימי ההגבלה ("וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־הָעָ֔ם הֱי֥וּ נְכֹנִ֖ים לִשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים"), בלימוד, בתיקוני ליל שבועות (בקריית טבעון וגם בזה האזורי במוזיאון ביפעת), בתפילה החגיגית והארוכה שאנחנו מקיימים בשחרית של שבועות, אנו מציינים את בחירתנו בתורה ואת שותפותנו בה.

שבת שלום וחג שבועות שמח.