השבוע נערך כנס המשפטנים בישראל ובזה אחר זה עלו ל"התקפה" הבכירים שם בפועל ובדימוס בטענה ש"המדרון החלקלק" מוביל לדיקטטורה בישראל. היועמ"שית לשעבר של משרד ראש הממשלה – פרגו, טוענת לפגיעה קשה בדמוקרטיה בעקבות מינויים אישיים ונאמנים לראש הממשלה ולשריה והיא מצטרפת לאמירותיו של נשיא בית המשפט העליון – יצחק עמית על כך שישנו כרסום במעמד הכנסת הודות לגופים שהוקמו בה בכדי לשמור על משמעת קואליציונית שמאיימת על המחשבה והרגש של הח"כ הבודד ועליו הוסיף הנשיא בדימוס – אהרון ברק וטוען ש"היחס בין הדרג הפוליטי לדרגי הביצוע – הצבא, השב"כ המשטרה, ומהיום (יום מינויו של גופמן למוסד) אני מוסיף המוסד השתבש לחלוטין, היחס למפגינים הוא כאל עבריינים והיכל המשפט הפך לכיכר נוספת למחאה…" . השופט סולברג – סגן נשיא בית המשפט העליון  דווקא חושב שונה מהם וטוען ש"חשוב שבית המשפט ימנע מלהסיג את גבולן של הרשויות האחרות…לפזר את הכוח במידת האפשר ולא לאגור אותו…כאשר מסביב יהום הסער. דווקא אז ישנה חשיבות מיוחדת לכך שנתנהל ברוח אידיאל ביזורי, לא נדבר בקול אחד, אלא נאזין לקולות מכל קצוות הקשת המשפטית". מנגד הממשלה בהובלתו של ביבי, בניצוחו של לוין, בתיפופו של רוטמן לצד זמירותיהם של סעדה, אוחנה, אמסלם ועוד משוכנעת שמערכת המשפט "רקובה" ויש שם קשר של שתיקה ומחויבות בעיקר בין הבג"צ על שלוחותיו המשפטיים לבין התביעה הלאומית אותה מובילה מיארה ובכך יש "סינדול" של כל מהלך שלא עולה בקנה אחד עם תפיסת עולמם השיפוטית. כך שלמעשה כל צד מאבחן לא רע בכלל את הדבשת של הצד השני ומתעלם לחלוטין מהבעיות המובנות הפנימיות שלו שמאיימות בכרסום ערכי הדמוקרטיה. אם כל הכבוד לכל רשות בפני עצמה, בסופו של יום העם מזהה את מסלול ההתנגשות והגיע העת לעסוק בממלכתיות בהסדרת מערכת היחסים בין הרשויות בדמוקרטיה הישראלית בכדי שהיא לא תהפוך לאויב האכזרי ביותר לעם בישראל. ממליץ לבית המשפט הגבוהה לצדק להתבונן גם בדמוקרטיות "קטנות" אחרות בגלובוס ולראות שגם שם מושגי הנאמנות הם כלי ניהולי בכדי להביא לידי ביטוי את המדיניות אותה ההנהגה הנבחרת מתכוונת לממש ובמידה רבה יש אפס סובלנות לחוסר נאמנות של ראשי גופי הביצוע השונים לרבות הפקידות הבכירה, ובה בעת גם לממשלה ולכנסת ללמוד על מגבלות הכוח בין הרשויות בדמוקרטיה בכדי לשמור על איזונים מחייבים בכדי שצורת השלטון לא תשתנה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה.

ההסדרה הזו מחייבת בקדימות ראשונה במעלה כי אם ברור או לא מסביב המוטיבציות בשכונה שלנו נמצאות במגמת עליה מדאיגה גם כי סינוואר לימד אותם שאפשר להשיג הצלחות וגם כי ישנה הצטברות אפילו מופרזת של רצון לנקמה בעקבות אירועי השנתיים האחרונות. מסביב לנו כשאנחנו אט אט חוזרים לשגרה ומנסים להסדיר נשימות של אזרחי המדינה הן במישור הפנים ישראלי ועוד יותר בשכונה שלנו. האם "חרבות ברזל", "עם כלביא", "מרכבות גדעון" א ו ב ועוד השיבו את ההרתעה הישראלית או שמא ההצלחה של סינוואר יצרה מירוץ חימוש אסטרטגי שיאתגר בצורה משמעותית את תפיסת הביטחון הישראלית בגבולות המדינה. ישראל כמענה לאיום האסטרטגי הטרוריסטי חייבת לפעול דרך תוספת סד"כ משמעותית בגבולות המדינה, התיישבות מאסיבית בישובי הספר ותמיכה בישובים סמוכי גדר ולנקוט פעולות יומיומיות כנגד התארגנות טרוריסטית בכל מרחב הפעולה המזרח תיכוני. בימים אלו לצערנו לטרור אין ולא מסתמנת בעיית כסף והיצירתיות בתחום הזה מצליחה לעקוף את הזרמת מזומנים והזרמה דרך הבנקים בעולם ע"י המטבעות הווירטואליים שמעניקים "מסתור כלכלי".

באיראן מבינים שסבב נוסף הוא עניין של זמן ועל אף שיש מחסור במוצרי בסיס ברי קיימא הם מתעדפים את ההתעצמות בנשק אסטרטגי בליסטי ותמיכה מסיבית בארגוני הפרוקסי על פני האזרח באיראן. מבחינתם הנקמה היא הכלי הניהולי שמנחה אותם כרגע.

בלבנון – הממשלה לא מסוגלת והחיזבאללה חוגג על כך, כאשר אחוז גבוה בצבא לבנון הם בכלל תומכי חיזבאללה והאמריקאים משוכנעים שההסכם מחייב.

בסוריה – גוליאני מנסה לשדר שליטה בעניינים, אך האירועים וההתנהלות מלמדים שעדיין לא ברור לבחור, שלפני רגע הנהיג מלחמת טרור, באיזה צד לבחור בחיבוק של טראמפ או בליטוף  והכאוס לעת עתה מתעצם בסוריה

במצרים מוטרדים מאוד מהמהלך של אתיופיה עם בניית סכר ומכך שאיראן מתקרבת מאוד אליהם וזאת לצד פתיחת מעבר רפיח לכוון אחד.

תימן איבדה את מעמדה והחות'ים ממשיכים בכל כוחם לנקום בחשודים לשת"פ עם ישראל וזוכים לרוח גבית מאיראן ובעיקר לכסף והתחמשות.

תורכיה ממשיכה במירוץ של ארדואן לסולטנות ומוכנה לעשות הכל בכדי לזכות בעוד אחיזה קרקעית באדמות המרחב ולהתקדם לעותמניזציה של המז"הת.

קטאר מתחת לאף של רבים ובתמרוצים ושבחים אמריקאים ממשיכה להזרים מטבעות יקרים לגופים מפוקפקים ולשלטונות בכדי לזכות ביוקרה ובמעמד בינלאומי מיוחד בעיקר.

עיראק ממשיכה בטוויסט בין מזרח למערב ומנסה למצב את עצמה חזרה כמדינה מובילה, אך המילציות שם הן יותר ויותר אכזריות ומשמידות כל אופציה לקידום והסדרה.

ירדן עם מעמד מיוחד לעת עתה וזוכה להגנה, אך מתרחשים שם דברים מתחת לפני השטח שהפוטנציאל שלהם הוא מדאיג ביחס למדינת ישראל.

כך שבהחלט אנו עדים למזרח תיכון חדש כפי שביבי טוען, אך מה שלא ברור אם הוא חדש וטוב לנו או חדש ורע לנו. מה שברור שאתגרי הביטחון הלאומי גברו ומחייבים עליה משמעותית בהשקעה הלאומית בביטחון ובעיקר בבניית סד"כים אפקטיביים אל מול פוטנציאל להתפתחות איום מיידי. תרחישי ההפתעה הצפויים דורשים שינוי תפיסה מהותי בדרגי הביצוע ולא פחות בדרגי ההחלטה הלאומיים.

ידידי ורעיי עם חנינה ובלי חנינה ברור שחייבים לעצור את מסלול ההתנגשות הפנימי בישראל על ידי הסדרה בין רשויות הדמוקרטיה ובעיקר בכדי להפנות את מלוא הקשב והעוצמה הלאומית בכדי להיערך למסלול ההתנגשות הפוטנציאלי מול גורמי הכוח הלאומיים והטרוריסטים שמלמדים על כוונות ויכולות. בימים אלו נאחל שה"ביירון" תביא גשמי ברכה ובעיקר גשמי צינון לאומיים ואזוריים.