רעיון הפסל לוטש ע"י האמן במשך 40 שנה, הדחיפות בהקמתו נבעה מאירועי השנה החולפת שהתאפיינו בעיקר בהקצנת השיח המתלהם, באטימות וחוסר ההקשבה האחד לשני

יונתן טל, אמן מוערך חנך אמש סמוך למזכירות קיבוץ רמת דוד את הפסל שהיה חלק ממנו במשך עשרות שנים. רגע לפני השנה החדשה ורגע אחרי חניכת הפסל החדש טל משתף במחשבות שמאחורי האמנות.

פעם יצירה הייתה שווה אלף מילים היום אמנים נזקקים לאלף מילות הסבר כדי לתרץ את החידה שיצרו. כל חיי אני קשור באמנות ריאליסטית פיגורטיבית – לכן אני חייב הסבר,  מדוע לשם הקמת פסל הסביבתי היחיד בחיי נזקקתי לאמנות מופשטת?

פסל זה בו כל צלע חזקה לוחצת על צלע חלשה – ולהפך. מגלם ויזואלית את מחלוקת התמיד הקיימת בעם ישראל לדורותיו בין שני גופים יריבים הפועלים לכאורה למען אותה מטרה. שלמות העם מול שלמות הארץ – ואף על פי כן עם ישראל חי.   

הגופים הניצים ברקע הרעיון: צדוקים מול פרושים, בית הלל מול בית שמאי, חילונים מול דתיים, חסידים מול מתנגדים, אשכנזים מול ספרדים, ישראל הראשונה מול השנייה, יהודים מול ערבים, הגנה מול אצ"ל, שמאל מול ימין, השומר הצעיר מול גורדוניה, האיחוד מול המאוחד, עירונים מול קיבוצניקים, עשירים מול עניים, הפועל מול מכבי, מרכז מול פריפריה, בעד ביבי נגד ביבי, יש קורונה – אין קורונה.  אפילו בשואה, בגטו ורשה נחלקו המורדים לשנים.

הורתו של הפסל הייתה במועד חיסול הנגרייה הישנה בהשרון, במרץ 1980.  בחלל המבנה הנטוש נותר מכבש נגרים ישן בן כמאה שנים. טלפנתי לעודדי ארצי מקים מוזיאון ראשית ההתיישבות ביפעת, שאימץ אותם ימים רבים מכלינו החקלאיים.  ניסיתי לעניין אותו גם במכבש העתיק. "ימי ספורים ענה אני חולה במחלה קשה. מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי"  זה היה גם סופו של המכבש. פירקתי ממנו את 12 המלחצות, על היתר ריחם המסגר הבדואי נאדר למען התנור הביתי. (להציג מלחצת)

המשך האפוס חל כעבור עשור. בזמן לימודי במכללת אורנים הוטל עלינו לתכנן פסל סביבתי. בחיפוש רעיון חזרתי אל תריסר המלחצות ששכבו אצלי. היות וכל חיי אני קשור במאבקי קיום פוליטיים הנחשפים בכל דרך פעילותי, בעיקר בקיבוץ אך גם בשטח הציור, גמלה בי באיטיות החלטה להנציח באמצעות המלחצות את מאבקי התמיד הקיימים בעם ישראל. לנסות לייצר שני גופים הנלחמים זה בזה באמצעות סמל הסמלים המגן דוד.

 יום אחד הכרתי חבר מאפיקים דרכו קושרתי לביח"ר לדיקטים "קלת" באפיקים. חיפשתי קורות עץ עבות. אבל אותם ימים ביח"ר קלת התמודד בעצמו על חייו ולאחר שנסגר (2004) רעיון הפסל הוקפא במגירה תוך שמדי פעם הוא פושט ולובש צורה ומדי כמה שנים חומריו משתנים. אחד הרעיונות היה לכתוב על צלעות המשולשים את שמות הגופים הנלחמים.

לפני 12 חודש כאשר ראיתי כיצד נתניהו מפלג ומסית את העם שזה ממש הרעיון של הפסל. וחברי הקיבוץ יוצאים פיזית להפגין נגדו בכבישים, תפסתי מצב רוח פסימי ובהחלטה של טירוף פניתי למפעל מתכת.

 למרות שהעבודה המעשית לקחה כארבעה ימים הרי לשם מימוש הרעיון הערטילאי נדרשו תשעה חודשי פילוס דרך במבוך הבירוקרטי. אם הוא הגיע לסוף הדרך זה בזכות כל מיני אנשים טובים באמצע הדרך, ידועים יותר ופחות שברגע מסוים החליטו שצריך לעזור. זאת ההזדמנות להודות לכולם – אם סו"ס נולד לי בן זכר בקיבוץ – זה בזכותכם. פעם משפחתי בקיבוץ מנתה 13 נפשות. היום רק אני וסביר שמכל הסאגה הזו יישאר רק הפסל. 

בתור חוליה בין פסלי הקיבוץ. אני גאה שפסלי מוצב ליד חתימתו של בן כיתתי אלישע וולוצקי. חתימה שעוררה סערה כה עזה בזמנו, כאשר נאמר לאלישע שהקיבוץ לא נועד להנצחת חבר פרטי, דבר שפגע בו עד עמקי נשמתו, ומה הוא רצה רק לוגו ולא שם.

כעבור עשור ב-1987 אלישע זכה להקים אנדרטה בבית הקברות שלנו. במהלכה הופיע אצלי בנגריה וביקש ממני תבנית ליציקת בטון עם שמו המפורש.  לשאלתי ענה: "ליד האנדרטה למטה טמונים מתנגדי – אם יום אחד תהיה תחיית מתים – דבר ראשון הם ייראו את חתימתי."

סיפורו של אלישע  קרה לפני 45 שנים והיום חתימתי מופיעה ליד פסלי ללא שום מחאה ציבורית.

אז בשנה הבאה שנת תשפ"ב, אני מאחל לעצמי ולכולנו לפתוח את הלב, לגלות חמלה, להקשיב אחד לשני, לגלות סובלנות ולראות ולקבל את השונה והאחר.