הפירוט הנרחב בפסוקים מביא את רש"י לפרש: "ולא תטמאו וגו' – לעבור עליהם בלאוין הרבה, וכל לאו מלקות כו'". אבל כבר למדנו לאורך הפרשה שאסור לאכול חיות, בהמות, עופות ודגים טמאים; מדוע דווקא איסור אכילת שרצים חריף כל-כך, ומדוע אין רש"י מבאר פרט זה?

יתרה מזו, בתחילת הפרשה נראה כי השרצים זוכים להתייחסות שווה לשאר בעלי-החיים. רש"י מספר שמשה הדגים לבני ישראל איזה בעל-חיים מותר באכילה ואיזה לא: "אוחז בחיה ומראה אותה לישראל… אף בשרצי המים… וכן בעוף… וכן בשרצים".

אבל בסוף הפרשה איסור אכילת השרצים מקבל דגש מיוחד, עד כדי כך שרש"י מצטט את רבי ישמעאל שאמר: "אלמלא לא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל שאין מיטמאין בשרצים כשאר אומות – דיים, ומעלה היא לגביהם". רבי ישמעאל כותב בשבחם של בני ישראל שאינם ניזונים משרצים כשאר אומות העולם, והוא מלמד עליהם זכות שגם יהודים שנכשלים חלילה במאכלות אסורים, גם הם ראויים לשבח בכך שלכל הפחות הם מתנזרים מאכילת שרצים.

במה השרצים גרועים מבעלי-חיים טמאים אחרים? ומה נוגעת כאן ההיבדלות של בני ישראל מאומות אחרות?

ההסבר מובן בפשטות: התכונה המאפיינת את השרצים היא היותם רוחשים על הארץ, ובלשון רש"י (יא,מא) "אין קרוי שרץ אלא דבר נמוך, קצר רגליים, שאינו נראה אלא כרוחש ונד". השרצים הם יצורים החיים נמוך מאוד, על העפר הפשוט של הארץ.

לכן הנחש, שגרם לחטא עץ הדעת, נענש בקציצת רגליו והפיכתו לזוחל על גחונו: "על גחונך תלך". גם בפרשתנו מודגשת נחיתות זו: איסור אכילת נחשים נכלל בפסוק "כל הולך על גחון", כדי להמחיש את השפלתו והפיכתו מבעל-חיים בעל רגליים לזוחל שמשתרך על העפר. נקודה זו מסבירה את חומרת איסור אכילת השרצים.  אלה בעלי-חיים מאוסים ביותר, דוגמת הנחש. 

ולכן יש בכך הדגשה מיוחדת לבני ישראל, העם שעליו נאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים". עם ישראל הוא עם מרומם, כפי שאנו אומרים בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים ורוממתנו מכל הלשונות", ולכן על בני ישראל במיוחד להיזהר מאכילת שרצים המבטים את ההשפלה והנחיתות.

נכתב על ידי הרב שמחה זאיאנץ – צעירי אגודת חב"ד קריית טבעון

www.chabadkt.co.il