בני זוג, בעלי בית מגורים בקיבוץ בצפון הארץ, הציעו את ביתם למכירה. לאחר שנמצאו קונים מתאימים, התקשרו המוכרים והקונים בהסכם מכר. הצדדים יוצגו יחד ע"י עו"ד משותף.

היות והקונים לא היו חברי קיבוץ, הסכם המכר היה הסכם מותלה, כלומר הסכם התלוי בהתקיימות תנאי מתלה. התנאי המתלה נוסח בבהירות, וקבע כי העסקה מותנית בקבלת הקונים לקיבוץ, ככל שתידרש ועדת קבלה כלשהי. כמו כן, ככל שהקונים לא יתקבלו לקיבוץ, יוחזרו הסכומים ששולמו על ידי הקונים למוכרים. הסכם המכר נחתם, המקדמה שולמה, ובהמשך אף העבירו הקונים למוכרים סכום של כ- 660,000 ₪, בהתאם להוראות הסכם המכר. המוכרים עשו שימוש בסכומים אלו על מנת לרכוש דירה במרכז הארץ, אליה תכננו לעבור. 

לאחר כחודשיים וחצי, החליטה הוועדה האזורית שלא להמליץ על מועמדות הקונים לקבלה לקיבוץ. משכך, עפ"י הוראות הסכם המכר לא נכנס הסכם המכר לתוקף, והמוכרים נדרשו להחזיר לקונים את מלוא הסכומים שקיבלו. ואולם, המוכרים לא השיבו את התמורה, לטענתם מפני שכספים אלו כבר לא נמצאו בחזקתם, והועברו למוכרי הדירה שרכשו במרכז הארץ.

הצדדים חתמו על הסכם לביטול הסכם המכר והשבת התמורה, אך הסכם זה לא כובד ע"י המוכרים, ומשכך הגיעו הצדדים להסכם פשרה בביהמ"ש. בהמשך מכרו המוכרים את הבית בקיבוץ לצד ג', ואף נאלצו למכור את דירת המגורים שרכשו במרכז. 

לאור כך, החליטו המוכרים לתבוע את עו"ד שטיפל עבורם בעסקה למכירת הבית בקיבוץ, שכאמור ייצג את שני הצדדים יחד. לטענת המוכרים – הם התובעים, עורך הדין (הוא הנתבע) התרשל בכך שלא הסביר להם את משמעותו של התנאי המתלה – אשר גורר את השבת התמורה לקונים, הציג את הדברים בצורה לפיה סיכויי אי קבלת הקונים לקיבוץ נמוכים, וכי לא התייחס בהסכם המכר לחובת הקונים לפנות לוועדת ערר – ככל שבקשתם לחברות בקיבוץ לא תתקבל. עוד טענו התובעים כי בהסכם המכר הוסכם כי התמורה תועבר ראשית לחשבון נאמנות, ורק לאחר מכן למוכרים, בעוד שבפועל, רוב התמורה עברה ישירות אליהם. סכום התביעה עמד על למעלה מ- 300,000 ₪, והוא כלל תביעה לפיצויים, החזר שכר טרחה ששולם לנתבע והחזר שכר טרחה עבור עו"ד נוסף, שסיפק את שירותיו בהליכים המשפטיים מול הקונים ומול הנתבע.

בעניין העברת הכספים ישירות לידי התובעים, ביהמ"ש התרשם – הן מגרסת התובעים והן מגרסת הנתבע, כי תחילה הסכימו הצדדים שהתמורה אכן תועבר לחשבון נאמנות. עם זאת, סמוך לחתימת הסכם המכר, הסכימו התובעים והקונים יחד כי התשלומים יועברו ישירות לתובעים, ולא לחשבון נאמנות. בהתאם לבקשת הצדדים, תוקן הסכם המכר. ביהמ"ש אף התייחס בביטול לטענת התובעים לפיה לא היה מובן להם שככל שההסכם לא ייצא לפועל – עקב אי קבלת הקונים לקיבוץ, יהיה עליהם להשיב את סכומי התמורה לקונים. ביהמ"ש התרשם מחקירת הנתבע, אשר טען שהסביר עניין זה היטב למוכרים. ביהמ"ש אף טען כי השכל הישר מחייב זאת, ואף לא נדרש ייעוץ משפטי על מנת לנהוג כך. ביהמ"ש התייחס להלכה המקובלת, לפיה אדם שחתם על מסמך מוחזק כמבין את תוכנו, ולא מתקבל על הדעת שהתובעים חתמו על מסמך כה מהותי מבלי להבין את תוכנו.

בעניין התייחסות הנתבע אל קבלת הקונים לקיבוץ, נטל ההוכחה רבץ על התובעים, היות והם שהעלו טענה זו. ביהמ"ש התרשם כי התובעים לא הרימו נטל זה: טענתם הועלתה בעל פה בלבד, מבלי שעוגנה במסמך כלשהו. מנגד, טען הנתבע כי בהסכם המכר קיימת התייחסות לכך שעל הקונים לעבור וועדת קבלה, אך לא צוין בשום מקום מהי הסבירות שיתקבלו. התובעים אף לא זימנו את הקונים לביהמ"ש על מנת שיעידו בעניין זה, ומשכך, לא התקבלה טענה זו.

בהקשר להיעדר סעיף המחייב את הקונים לערער על החלטת ועדת הקבלה, קבע ביהמ"ש כי הנתבע ניסח את הסכם המכר בהתאם להסכמות שהוסכמו בין התובעים לקונים. התובעים אף לא הוכיחו כי הקונים – אשר כאמור לא זומנו לעדות, היו מסכימים לניסוח תנאי כזה בהסכם מכר. בפועל, הקונים לא פנו– על פי בחירתם, לוועדת ערר, דבר אשר מחזק את ההנחה כי הקונים מלכתחילה לא היו מסכימים לניסוח תנאי המחייבם לפנות לוועדת ערר. משכך, אף טענה זו נדחתה.

על כל אלו, נדחתה התביעה לחלוטין. נקבע כי הנתבע נהג ופעל בהתאם למצופה ממנו ולא התרשל כלל. משכך, חויבו התובעים בשכר טרחת הנתבע, בסך של 10,000 ₪.