טור דעה של גב' נעמי הררי, מרצה בחוג לאזרחות מכללת אורנים

״כמוסד חינוכי אנו מחויבים לפלורליזם ולחופש הביטוי, שהם מערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי״, כתבה מנהלת תיכון ״בליך״ עם תחילת שנת הלימודים תשפ״ג, "ועדת הבחירות קבעה כי ח״כ בן גביר עומד בדרישות חוק יסוד הכנסת ורשאי להתמודד ולמעשה הפכה אותו למתמודד לגיטימי בבחירות… הגעתו מלווה בעידוד התלמידים לחשיבה ביקורתית. אנו כמוסד חינוכי לא יכולים להעלים עין מהתהליכים החברתיים-פוליטיים המתרחשים במדינה… עצימת עיניים לתהליכים אלו לא תסייע לתלמידים להתמודד עם המציאות הישראלית המורכבת. אנו מקווים לנהל שיח פתוח עם התלמידים על עמדותיו כמו על עמדות שאר האורחים שיגיעו לבית ספרנו״.

גב׳ הילה רומש, מנהלת ״בליך״ נדרשה לנמק את החלטתה להזמין לבית-הספר את ח״כ איתמר בן גביר, כחלק משיח האזרחות שבית-הספר מקיים לקראת הבחירות הקרבות. ניכר בדבריה שהיא מתאמצת להרחיק את הפנים הפוליטיות של ההזמנה ומאמצת בחדווה שיח אזרחי נייטראלי, שלשירותו עומדים מושגים שאינם במחלוקת (לפחות לא מחלוקת גלויה) כגון ״פלורליזם״, ״חופש ביטוי״, וגולת הכותרת של הביטויים הממלכתיים של מערכת החינוך: ״ערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי״.

עמיתתה של גב׳ רומש, הגב׳ דפנה בן ברוך, מנהלת תיכון ״בויאר״ בירושלים, נדרשה להכרעה דומה בדצמבר אשתקד. לאחר שמספר שנים התקיימו בבית-הספר מפגשים של תלמידים עם ״פורום משפחות שכולות ישראלי פלשתיני״, ולאחר שהופעלו על בית הספר לחצים מגופי ימין להימנע ממפגש נוסף כזה, היא הודיעה במכתב לתלמידיה כי: "בימים האחרונים היינו עדים לשיח ער סביב הגעתו המתוכננת של הפורום למשפחות שכולות הישראלי-פלסטיני, לאחר שיחות רבות איתכם הרגשנו שבשלב זה, חלקכם לא בשלים ופנויים למפגש שמהותו הקשבה ודיאלוג". היא לא ציינה מועד אחר לקיום המפגש, אלא רק כי הוא ייערך "במהלך השנה".

מעניין להתבונן על הרטוריקה, הגלויה והסמויה, בתגובותיהן של שתי המנהלות, בהתייחס להכרעות שנדרשו להן כשהפוליטיקה, במובנה הצר והרחב, התדפקה על דלתות המוסד החינוכי שכל אחת מהן מובילה.

האם בחרו המנהלות בחירות פוליטיות? מהן בכלל בחירות פוליטיות והאם יש בחירות חינוכיות שאינן כאלה? נתחיל את מפגשנו בברור עמדותיהן האישיות של המשתתפות אל מול שאלות אלו, ונחתור יחד להבנה אינדיבידואלית של כל אחת מאיתנו (אשת חינוך או שאינה) את המושג החמקמק ״הפוליטי״. בהמשך שיחתנו הקצרה ננסה להתבונן יחד על הגלוי והסמוי בשיח שמבקשות המנהלות לנהל, שיח שהינו אופייני מאוד למערכת החינוך. כבר בשנות ה-50 של המאה הקודמת קבע השופט חשין בפסק-דין שייב כי: ״לא ירחק היום וה״כנסת״ (מירכאות במקור) תחוקק חוק, אשר יאסור איסר חמור על מורים ומחנכים ועל כל העוסקים בצרכי חינוך הלכה למעשה, לעסוק, בין הגלוי ובין בסתר, אם בין כתלי בית-הספר, ואם מחוצה לו, בעניני פוליטיקה, או בכל התעסקות אשר ריח של פוליטיקה עולה ממנה. חינוך ילדינו קודש הוא ועל מזבחו אין להקריב אש זרה. יעסקו להם איש הפוליטיקה בשלו ואיש החינוך בשלו, ואל יכנסו זה לתוך תחומו של זה. ואם חשקה נפשו של המורה והמחנך בקלחת הפוליטיקה דוקא, יפשוט מעליו איצטלא של הוראה וילך ויעסוק בפוליטיקה כאוות נפשו, אך על סף בית-האולפנא אל תדרוך עוד כף רגלו, ולא ירעיל נשמותיהן של תינוקות של בית רבן בתככי פוליטיקה ובריבי מפלגות.״ בשיחתנו נתחקה אחר חוק שכזה: האמנם חוקק ב70 השנים שעברו מאז? ואולי בכלל התפיסה הזו חלחלה כה עמוק לתוך הDNA של מערכת החינוך, שאין כלל צורך בחקיקה כדי ליישמה הלכה למעשה? נחזור לימי בית הספר של כל אחת מאיתנו וניזכר מה ידענו על עמדותיה הפוליטיות של המורה, ומה חשבנו שמותר או אסור לה בהקשר זה לומר בכיתה או מחוצה לה? נתהה בשאלות כגון: האמנם ניתן להתנהל במרחב החינוכי הישראלי מבלי להכיר בפנים הפוליטיות של כל פעולה (מעשה או הימנעות ממעשה)? האם ״להיות מורה פוליטית״ זו בחירה ערכית או בחירה באותנטיות מול גלגול עיניים? מהו ערכה החינוכי של כל בחירה כזו ומה מחיר הבחירה האחרת? מהו בכלל שיח פוליטי והאם יש שיח במרחב הציבורי שאינו כזה?