בני זוג מבאר שבע התקשרו בהסכם מכר לרכישת דירת מגורים בבניין בעיר, ביוני 2015, בסכום של כ- 2,300,000 ₪. הדירה נרכשה "על הנייר", כלומר טרם התחלת עבודות הבנייה. בחוזה המכר הוסכם כי העסקה מותנית בשני תנאים מתלים (תנאי מתלה הינו תנאי שרק לאחר התקיימותו נכנס החוזה לתוקף): האחד הוא קבלת היתר בנייה, והשני הוא ליווי בנקאי בתקופת הבניה, לתקופה של 12 חודשים. את הפרויקט תוכננה להוביל יזמית בנייה מוכרת. למרבה ההפתעה, לאחר כשלושה חודשים מחתימת החוזה, המחתה (העבירה את הזכויות) יזמית הבנייה את הפרויקט כולו לחברת בניית אחרת. לאחר שהפרויקט עבר לחברת הבנייה השנייה, החליטה זו להפוך את הפרויקט ליוקרתי יותר. משכך, מחיר הדירה שנרכשה ע"י בני הזוג עלה בכמיליון ומאתיים אלף שקלים, שכן חברת הבנייה תכננה להגדיל את הדירה ולהפוכה ליוקרתית יותר. החברה הציעה לבני הזוג להוסיף את העלות הנדרשת – מיליון ומאתיים אלף שקלים – כדי לרכוש שנית את הדירה. בני הזוג סירבו להצעה, כיוון שלא תכננו להוציא סכום גבוה יותר מהסכום בו רכשו את הדירה. משכך, עמדה החברה על ביטול העסקה מולם, וכן ציינה כי אם בני הזוג לא יסכימו לרכוש את הדירה החדשה (הגדולה יותר), העסקה תתבטל ממילא, לאור אי קיום התנאי המתלה במשך 12 חודשים. 

בני הזוג החליטו לתבוע את יזמית הבנייה החדשה, ודרשו בתביעתם לקבל סעד של אכיפת הסכם המכר, או לחילופין לבטל את הסכם המכר, ולקבל פיצויים בגובה 1,200,000 ₪. לטענתם, המחאת החיובים שנעשתה מיזמית הבנייה המקורית לחברת הבנייה החדשה, מחייבת את האחרונה בקיום כלל הזכויות החוזיות שהובטחו לתובעים. עוד טענו התובעים כי הנתבעת (חברת הבנייה החדשה) ניסתה לסכל את העסקה, בכך שהציגה מצג שווא שנועד ללחוץ את התובעים להסכים לרכישת הדירה היקרה יותר. לטענתם, הנתבעת ידעה שהתובעים לא יסכימו לרכוש דירה יקרה יותר, ולכן פשוט דחו את קבלת היתר הבנייה, כך שיעברו 12 חודשים, והתנאי המתלה לא יתקיים, ולכן תהא להם סיבה מוצדקת לביטול העסקה. כך יוכלו למכור את הדירה לאחרים בסכום הגבוה יותר. לטענם זוהי התנהגות מכוונת וחסרת תום לב. 

מנגד, הנתבעת טוענת כי התובעים מנסים לאכוף רק את המחיר החוזי, אך לא לאכוף את התמורה, שהיא למעשה משודרגת ושונה לחלוטין ממה שהוסכם בחוזה: דירה גדולה ויוקרתית יותר. בנוסף טענה הנתבעת כי לא התקיים התנאי המתלה: לא התקבל היתר הבנייה תוך 12 חודשים. לפיכך, לטענתם, העסקה בוטלה כדין. עוד טענה הנתבעת כי לא ניסתה לעכב את ההליך בחוסר תום לב, כפי שטענו התובעים, אלא הליך קבלת היתר הבנייה התארך מעבר לצפוי, ומשכך עברו 12 החודשים שלא לאור התנהגות הנתבעת.

ראשית דן ביהמ"ש בשאלה מי מנע את קיום התנאים המתלים, ומצא כי הליכי התכנון בוועדה המקומית באותו זמן היו מהירים מאוד יחסית. פרויקטים דומים בעיר קיבלו היתר בנייה בזמנים קצרים מ- 12 חודשים. לכן, לא היה בסיס לטענת הנתבעת כי הוועדה המקומית עיכבה את מתן ההיתר. כלומר, הנתבעת כן ניסתה לסכל את העסקה. ביהמ"ש מצא כי הנתבעת ניסתה באופן חד צדדי לקדם את האינטרסים שלה, בניסיון להכשיל את העסקה מול התובעים.

ביהמ"ש ציין כי הנתבעת לא הייתה רשאית לבצע שינוי תכנוני כה מרחיק לכת בדירה המקורית, וכן לא הייתה רשאית להתנות את קיום העסקה בתשלום תמורה גדולה יותר. ביהמ"ש קבע ששינוי הדירה לא היה דבר שמותר היה לנתבעת, לפי החוזה, לעשות, לאור הידיעה כי הדבר יביא לשינוי תכנוני שידרוש גם הוא מסגרת זמן רחבה יותר בקבלת היתר הבנייה. לפיכך, הנתבעת אינה רשאית להסתמך על אי קיום התנאי ולבטל את החוזה. 

אם כן, ביהמ"ש קיבל את התביעה והחליט כי הסעד המתאים הוא הסעד הראשי, אכיפת הסכם המכר במחיר המקורי, ותמורתו על הנתבעת לקיים את התחייבותה, ולהעניק את הדירה, הגם שמדובר בדירה שערכה גדול יותר מערך התמורה המקורית. משכך, לא התקבל סעד כלשהו לפיצוי התובעים.