אישה הייתה בעלת זכויות במשק חקלאי במושב במרכז הארץ, אשר צברה חובות רבים כלפי הבנק, ולכן ננקטו כנגדה הליכי הוצאה לפועל. במסגרת הליכים אלה מומש המשק ובשנת 2014 נמכר המשק ע"י כונס הנכסים. המשק נמכר ע"י כונס הנכסים בסכום של כחמישה מיליון ₪. כמו כן, כחודשיים לאחר מכירת הנכס לבני הזוג, אושרה העסקה על ידי רשם ההוצאה לפועל. 

על פי תנאי ההסכם, על הרוכשים היה לשלם כחצי מיליון במעמד חתימת הסכם המכר, ואת היתרה תוך 60 ימים לאחר קבלת אישור רשם ההוצאה לפועל. במעמד החתימה אכן שילמו בני הזוג את התשלום הראשון הקבוע, בעוד שאת תשלום יתרת התמורה, שכאמור עמד על כארבעה וחצי מיליון שקלים, שילמו באיחור של כארבעה חודשים.

משראתה בעלת המשק כי הרוכשים מתעכבים בביצוע תשלום יתרת התמורה, פנתה לרשם ההוצאה לפועל ודרשה לקבל את סכום הפיצוי המוסכם (הקבוע בחוזה המכר) ואף בריבית פיגורים, הואיל ולטענתה, הרוכשים איחרו בתשלום סכום יתרת התמורה, ובכך הפרו הפרה יסודית את חוזה המכר. עוד ביקשה בעלת המשק כי לאור ההפרה היסודית של חוזה המכר יורה רשם ההוצאה לפועל על ביטולו של חוזה המכר. כמו כן, העלתה בעלת המשק טענות כנגד כונס הנכסים, אשר לא פעל בעצמו לביטולו של החוזה, לאור ההפרה הנטענת.

רשם ההוצאה לפועל דחה את בקשתה, בטענה כי שאלות בנוגע לפיצויים כספיים צריכות להתברר בביהמ"ש. לפיכך, פנתה האישה לביהמ"ש, בבקשה כאמור לחייב את הרוכשים בסכום הפיצויים המוסכמים, הואיל ולטענתה הופר חוזה המכר הפרה יסודית, מהטעם של איחור בתשלום יתרת התמורה בכארבעה חודשים, ואף תפסו חזקה בנכס לפני ששולמה לה יתרת התמורה. 

הנתבעים, הם הרוכשים, טענו מאידך, כי על פי חוזה המכר, פיצויים מוסכמים יש לשם בהתקיים 2 תנאים מצטברים: הראשון הוא הפרת החוזה והשני הוא אי השלמת המכירה. לטענתם, הדחייה בתשלום יתרת התמורה אינה נעוצה בהם, אלא עקב מחדל של כונס הנכסים. בנוסף, הנתבעים טענו כי מכירת הנכס הושלמה: החוזה לא בוטל, מלוא התמורה שולמה לכונס הנכסים (הגם אם באיחור) והנכס נמסר לחזקתם. לכן, אין עילה לחייבם בפיצוי מוסכם. לחילופין, טענו הנתבעים  כי סכום הפיצוי המוסכם הינו 20% מסכום התמורה, וכי סעיף זה מהווה תנאי מקפח, החורג באופן משמעותי מהמקובל בעסקאות מכר.

בהקשר לביצוע התשלומים, הנתבעים טענו כי במעמד זכייתם בנכס – עת חתמו על החוזה מול כונס הנכסים, מסר להם האחרון כי הם אינם חייבים לשכור עו"ד לעסקה, ולכן חתמו על ההסכם מבלי שקראו את כולו. עוד הוסיפו הנתבעים כי במועד החתימה על החוזה הם שוכנעו ע"י כונס הנכסים כי 60 ימים יספיקו להם לצורך קבלת משכנתה לרכישת הנכס, בעוד בפועל, התהליך לקח זמן ארוך יותר, הואיל ומדובר במשק חקלאי והואיל והנכס נמכר במסגרת כינוס נכסים. לכן, על פי הנתבעים, אין לחייבים בפיצוי המוסכם ואף לא בריבית הפיגורים.

ראשית התייחס ביהמ"ש לטענת הנתבעים כי לא קראו בקפידה את הסכם המכר. ביהמ"ש התייחס להלכה הידועה, לפיה אדם שחתם על הסכם מוחזק כמי שקרא אותו, במיוחד כאשר מדובר במסמך מהותי כמו חוזה מכר בסכום של כחמישה מיליון ₪. על מנת לסתור חזקה זו, על הנתבעים היה להציג ראיות פוזיטיביות וחד משמעיות, וכן לעמוד בנטל שכנוע גבוה. הנתבעים לא עמדו בנטל זה.

לאחר מכן, התייחס ביהמ"ש להיעדר ייצוגם של הנתבעים. ביהמ"ש אימץ את גרסת כונס הנכסים, שהסביר כי לנתבעים היה זמן מספיק לקרוא את החוזה, וכי אלו לא קראו את החוזה לעומק לאור ההתרגשות והאופוריה מזכייתם בהתמחרות. כונס הנכסים אכן אישר להם כי רוב הזוכים בהתמחרויות מסוג אלה לא נעזרים בעו"ד, אך בהחלט לא המליץ שלא לקחת עו"ד לייצוגם בעסקה. 

בנוסף, ביהמ"ש קבע כי הנתבעים לא פעלו במהירות הראויה ובשקידה סבירה על מנת לקבל את המשכנתה בזמנים קצרים.  עם זאת, ביהמ"ש התרשם שגם לתובעת היה חלק בעיכוב זה, וזאת בשל תביעתה לביטול חוזה המכר (בפני רשם ההוצאה לפעול), נוסף לקשיים שהערימה על מימוש העסקה מול כונס הנכסים.

לפיכך, השופטת קבעה כי הנתבעים אכן הפרו את חוזה המכר, לאור איחורם בתשלום יתרת התמורה ואף בתפיסת החזקה בנכס לפני המועד הקבוע לכך ותשלום מלוא התמורה. עם זאת, ביהמ"ש מצא שאין לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם. זאת, לאור שני התנאים המצטברים. כאמור, הראשון הוא הפרת חוזה המכר. ביהמ"ש התרשם כי אכן החוזה הופר, עם זאת, ביהמ"ש התרשם כי לא מולא התנאי השני, והוא אי השלמת העסקה. זאת, מאחר והתביעה לביטול החוזה נדחתה, וכן מהטעם שניתן צו להעברת הזכויות הנכס על שם הנתבעים. משכך, לא מתקיים התנאי השני ולכן אין לחייב את הנתבעים בתשלום הפיצוי המוסכם.

כמו כן, ביהמ"ש אף קבע –  כפי שסברו הנתבעים, כי סכום הפיצוי המוסכם הוא מופרך ואינו סביר, והיה מקום להפחיתו, לו חויבו בו הנתבעים.

יחד עם האמור, לאור הפיגור בתשלומי התמורה ביהמ"ש מצא כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום ריבית הפיגורים בלבד בסך של כ- 83,000 ₪. בנוסף, חויבו הנתבעים בהוצאות שכר טרחה עו"ד בסך של 10,000 ₪.