היו אלו לילות של תחילת חודש פברואר, כפור בחוץ שמקפיא את הגוף ואנחנו לפתע שומעים פיצוץ, רואים הבזק בשמיים ורצים לתוך הלהבות שבשאר ישוב ובסמוך לדפנה ושם כן שם רק עוצמת הריח מדברת, היא לא הותירה ספק בי, בקשר שלי -ראובן, בקצין החימוש – ניר. הרחנו, הצצנו והבטנו מבויישים והלומים האחד בשני והבנו מה הוא הריח הנוראי הזה שנוכח עד היום בקצה האף. לנו היה ברור מה באשר לכל אלו שהיו על צמד מסוקי היסעור, אך ניסינו להבין ולדמיין מה באשר לעתידנו, לעתיד היחידה, לעתיד הלוחמים, לעתיד החברים והחברות, לעתיד הצבא והמדינה ויותר מכל לעתיד בני המשפחות השכולות שבעוד מספר שעות העולם הקטן שלהם יתרסק לכל עבר, לרסיסים. האתגר הפיקודי המנהיגותי שלי כמג"ד צעיר וכבר סגן אלוף היה משמעותי ובעל עוצמות שלא ניתן לתאר או לחשוב עליהם. ברגע אחד 73 לוחמים נהרגים את מרביתם (למעט אנשי צוות האוויר) הכרתי באופן אישי ועם חלקם ישבתי רגעים לפני ההמראה האחרונה. אני ועוד סא"ל מהשריון היינו אמורים להיות בטיסה יחד עם סא"ל מועלם ז"ל, לפלחה"ן הנח"ל ולפלחי"ק גולני היו מחסני עורפית אצלנו במוצב העגל, אחת ממשימותיו של הגדוד הייתה ארגון הצוותים להטסות לתוך לבנון וניתן להמשיך ולפרט בזויות ההיכרות האינטימית שלי ושל ייתר לוחמי גדוד   75 עם החללים. באחת הכל מתהפך ואנחנו מבינים שמדובר באירוע לאומי ולנו הלוחמים אין הנחות, אין "רגע", אין "פוס" חייבים להמשיך ולהילחם ואותנו אין מי שינחם. אנחנו ממשיכים בציווי הלחימה חייבים לשמור על מורל הכוחות, על המוטיבציה ואסור לנו לרגע "להתכופף" וכך אני הולך ודוחף את אנשיי במוצבים השונים ומהצד השני מחזק את המשפחות ובין לבין שם את הדמעות בכרית עמוק עמוק. אלו היו לילות של עוצמה בגדוד 75 עליו פיקדתי והרגשתי שכל היחידה הזו הפכה לאגרוף ברזל מחובר יותר, מגובש יותר, מחוייב יותר ומוכן לעשות הכל על מנת להגן על מדינת ישראל. לי היה ברור שאלו ימים מורכבים, אך ליבי התמלא גאווה רבה על הזכות לפקד על יחידה מבצעית שכזו שלוחמיה הניחו הכל בצד והמצפן הערכי היה העם, האומה והאדמה. כחודש ימים לאחר האסון ראיתי את היכולת הזו של לוחמי הגדוד באירוע מבצעי מורכב בו צוות טנק של הגדוד הפגין מקצועיות נדירה והצליח להשמיד צוות לחימה מיוחד של החיזבאללה שהתאמן חודשים רבים על חטיפת איש צוות מרכבה מתוך הטנק והצוות בפיקודו של מרדכי השמיד בזה אחר זה בקרב הרואי את חוליית המחבלים המורחבת. בקרב הזה לפנות בוקר, לאחר לילה ארוך של לחימה מול המחבלים, הטנק נפגע מטיל נ"ט והטען קשר של הטנק – סמל ליאור שבתאי נהרג. הצוות קיבל על הקרב הזה צל"ש וזאת בעיקר נוכח הפגנת מקצועיות, נחישות, אומץ לב ודבקות במשימה וכל מי שמכיר את פרטי הקרב יודע שהם נלחמו כמו "אריות". עמדתי שם רגע אחרי פינוי גופתו של ליאור ז"ל מחד מלא בגאווה ובהערכה לפקודיי על היכולת לחזור לביצועים מבצעיים זמן קצר לאחר אובדן חברים לנשק ומאידך שוב אובדן של פקוד ומה עכשיו אומרים. התשובה המדהימה של חבורת הלוחמים שהיו תחת פיקודי בגדוד 75 וכך גם ביחידות הלוחמות האחרות של צה"ל לאורך הדורות היא שאנחנו יודעים להיות ביחד ובוודאי נוכח משימות ערכיות רמות מעלה כמו הגנה על המולדת וגם אם קשה אז ממשיכים כי "אין לנו ארץ אחרת…". והדבק הזה של משפחת רומח -גדוד 75 הוא לא אירוע חד פעמי שחולף והראיה לכך שעד היום הקשר ביננו הוא דבק בלתי יתואר שיישאר לעד.

השבוע ראש הממשלה ושר הביטחון הודיעו על החלטתם למנות לרמטכ"ל הבא את האלוף במילואים – איל זמיר. את איל אני מכיר היטב שנים רבות, אגב החלפתי אותו בתפקיד מג"ד 75 בחודש אוגוסט 1995 וחודשים אחרי התרחש האסון עליו סיפרתי קודם לכן. והפעם השנייה שהחלפתי את איל זה בכניסתי לתפקיד מפקד חטיבה 7 בחודש ספטמבר 2005 וחודשים אחרי פרצה מלחמת לבנון השנייה. כמו רבים אני מתרגש וגאה מבחירתו של האלוף זמיר לתפקיד וזאת מהסיבות הללו: זהו הרמטכ"ל הראשון שרמת ההיכרות האישית שלי איתו היא מאוד קרובה והדוקה ועשינו רבות יחד במעלה השירות הצבאי, זהו השיריונר הראשון שמתמנה להיות רמטכ"ל, זהו מפקד חטיבה 7 השני (רב אלוף דוד אלעזר – דדו , היה הראשון) שמתמנה לתפקיד, כך שבהחלט יש סיבות טובות להתרגשות. ולעצם העניין אני בטוח שעם ישראל זכה למינוי של אדם שידע להוביל את צה"ל בעת הזו אל מול מקבץ גדול של אתגרים לאומיים. איל מעבר לכל ההיבטים והתכונות הנדרשות, הוא אדם צנוע שרואה את המציאות באופן מפוכח ויודע להנהיג ולהוביל בבטחה תוך החדרת מוטיבציה נכונה לאנשים. לצה"ל תחת פיקודו נכונו אתגרים רבים ומשמעותיים והמרכזיים שבהם הם: היערכות להמשך המלחמה הרב זירתית הזו והגעה לנקודת הכרעה של האוייב, השבת אימון העם בצה"ל, בניית צבא מאוזן יותר בתמהיל הכוחות היבשתיים שבו אל מול האתגרים אליהם נחשפנו במלחמה הנוכחית, לימוד והפקת לקחים יסודית מאירועי ה – 7/10 ומוכנות צה"ל לעמידה בהגנה על מדינת ישראל ותושביה ועוד אתגרים רבים מאוד. כולנו יחד נאחל לאיל הצלחה בתפקידו והשבת הביטחון הלאומי למקום הראוי לו.

בינתיים הסתיימה הפגישה בין הנשיא -טראמפ לראש הממשלה – נתניהו והכותרות נעות בין נחישות עד כדי מעורבות לשחרור עד אחרון החטופים, לבין סילוקו של שלטון החמאס והתייחסות לכך גם כהכרעה אמריקאית לבין פנטזיות שמציתות את הדמיון הפרוע של האיש ובעיקר מכעיסות את מנהיגי מדינות ערב. כולנו תקווה שמכל אלו לפני הכל ישוחררו כל חטופינו וישובו לחיק משפחתם.

ידידיי ורעיי אדמת הארץ הזו ספוגה בדם גיבורי התהילה הלאומית והאויב האכזר לימד אותנו שאין לנו ברירה, אלא להישען על צבא אגרסיבי, מוחץ והתקפי שחייב להרתיע את אויבינו באשר הם ונאחל לראש המטה הכללי החדש שיצליח להשיב זאת ולעצב מחדש את הביטחון האישי והלאומי של כולנו נוכח האיומים.