עיר גדולה מאיזור השרון הגישה לוועדה לתכנון ובנייה בקשה להקמת בית ספר בגבולות העיר, במסגרת התב"ע האזורית, לפיה מותר להקים באותו איזור גני ילדים, מעונות יום, ספריה ומועדונים למבוגרים ונוער. בבקשה להיתר נכללה גם בקשה להקלה, על מנת לאפשר תוספת שימוש של בית ספר – מעבר לשימושים האמורים על פי התב"ע.

לבקשה להיתר הבנייה וכן להקלה שהוגשה כאמור ע"י העירייה, הוגשו התנגדויות רבות של תושבים המתגוררים באיזור. מרבית ההתנגדויות נגעו לשאלת השימוש – האם ניתן לכלול בית ספר כאחד השימושים שהוגדרו בתב"ע?

ביולי 2018 החלה הוועדה המקומית לדון בבקשה להיתר וכן בהתנגדויות שהוגשו לה. הוועדה המקומית החליטה לדחות את מרבית ההתנגדויות, ובמקביל העבירה את הבקשה להיתר הבנייה של העירייה לאישור הוועדה המחוזית, כמתחייב על פי הוראות התב"ע.

במקביל להעברת בקשה להיתר לוועדה המחוזית, החליטו התושבים שהגישו התנגדות לבקשת ההיתר, להגיש ערר משותף לוועדת הערר המחוזית, בקשר להחלטת הוועדה המקומית לדחות את התנגדויותיהם. במסגרת הערר חזרו העוררים (הם, כאמור, קבוצת התושבים שהגישה התנגדויות לבקשה להיתר) על טענתם המרכזית, לפיה הקמת בית ספר אינה תואמת את השימושים המותרים על פי התב"ע. הוועדה המקומית, מאידך, חזרה על תשובתה לפיה הקמת בית ספר אכן תואמת את השימושים המותרים על פי התב"ע.

בד בבד עם הדיון בוועדת הערר, הגיעה הבקשה להיתר בנייה לאישור הוועדה המחוזית, אשר אישרה את הבקשה, תוך שקבעה כי שימוש לבית ספר בהחלט תואם את השימושים המותרים על פי התב"ע. מעבר לכך, הוועדה המחוזית קבעה שמדובר באיזור המיועד למספר פרויקטים של פינוי בינוי, ולכן הקמת בית ספר מותרת על פי התב"ע, ואף מתבקשת, נוכח הגידול העתידי באוכלוסייה.

משאישרה הוועדה המחוזית את הבקשה, דחתה וועדת הערר את הערר, בטענה שאינה יכולה לדון בערר, לאחר שהבקשה אושרה בוועדה המחוזית, וכי היא אינה ערכאת ערעור להחלטת הוועדה המחוזית.

משכך, החליטה קבוצת העוררים, שמנתה כ- 25 מתושבי האיזור, להגיש תביעה בבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, נגד הוועדה המקומית, ועדת הערר וכן הועדה המחוזית. 

לעמדת העותרים, ביחס לוועדת הערר, שגתה הוועדה כאשר לא דנה בטענות שהועלו בערר, לאור טענתה שכבר ניתנה החלטת וועדה מחוזית, ובכך למעשה מנעה מהעותרים להשמיע את קולם במסגרת הערר.

בנוגע לוועדה המחוזית, העותרים טענו כי התב"ע החלה אינה מאפשרת הקמת בית ספר, גם לא באישור וועדה מחוזית, וזאת משום שהתב"ע מונה שימושים ספציפיים, וביניהם, כאמור, גני ילדים, מעונות יום, מועדוני נוער ומבוגרים, אך לא בית ספר. לטענת העותרים, השימושים עפ"י התב"ע מתייחסים למסגרות חינוך שאינן גדולות במיוחד, בעוד שבית ספר הינו מסגרת חינוך גדולה במיוחד. בנוסף נטען, כי ההחלטה אינה סבירה לאור מצב השכונה, שהינה קטנה, וכן כי תשתיות התחבורה הקיימות בה לא מסוגלות לקלוט הקמת בית ספר.

בנוגע לוועדה המקומית, נטען כי לא ניתנה לעותרים זכות דיבור וטיעון פרונטלית. 

תשובת הנתבעות הייתה דומה, ונטען כי העותרים קיבלו את יומם מול הערכאות, ואף ניתנה להם זכות טיעון פרונטלית מול הוועדה המחוזית. ביחס לוועדת הערר, שוב נטען כי היא אינה ערכאת ערעור להחלטת הוועדה המחוזית.

בית המשפט דן בכל השאלות, והתייחס לכל ערכאה בנפרד. בנוגע לוועדה המקומית, קבע בית המשפט כי לא קיימת חובה לתת זכות טיעון פרונטלית בהליך התנגדות, וכן, כי העותרים מימשו את זכותם בכתב.

ביחס לוועדת הערר, בית המשפט הסכים עם טענת הוועדה, לפי היא אינה יושבת כערכאות ערעור, ולכן בצדק לא יכולה הייתה לבקר את החלטת הוועדה המחוזית.

בנוגע לתוכנית עצמה, בית המשפט קבע כי לא ידון לגופו של העניין, כלומר בשאלה האם הקמת בית הספר תואם את הוראות התב"ע, מאחר והעתירה הוגשה אליו בשיהוי ניכר של שנה לאחר מתן החלטת הוועדה המחוזית.  

משכך, נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בשכר טרחת המשיבים, בסכום של 15,000 ₪.