מאחורי הכותרת הצינית-מעט, מסתתרת ביקורת על אחת מהנחות-היסוד של ההוראה המסורתית: מבחנים באים לסכם למידה ולא לחולל למידה. אם לא למדתם כראוי לקראת המבחן – אין סיכוי שתוכלו ללמוד את החומר החסר באמצעות המבחן עצמו. כתבה מתוך ניוזלטר לקידום הוראה שיוצא במכללת אורנים

ההוראה המסורתית תופסת את הלמידה כתהליך חד-צדדי, שבו עובר הידע מבעל הידע (המורה; המרצה) אל אלה שאינם יודעים והם בבחינת "לוח חלק" (התלמידים; הסטודנטים). בגישה זו נדרשים המבחנים כדי ליצור אצל הלומדים מוטיבציה ללמוד (כדי להיות מוכנים למבחן) וכדי לאבחן באיזו מידה קלטו הלומדים את חומר הלימוד. זוהי הערכה מסכמת, הבאה לאחר פרק הלמידה כדי לסכם את מה שנלמד במהלכו. בגישת ההערכה המסכמת, מרגע שהסתיים המבחן מה שחשוב הוא רק התוצאה (הציון). המבחן עצמו והתהליך שעברו הלומדים לפני המבחן ובמהלכו, חשובים כמו שלג דאשתקד ואפשר לזרוק אותם לפח (עיין ערך "בחינת בגרות").

אולם קיימת גם גישה אחרת, הרואה את המבחן (או כלי הערכה אחרים) כחלק בלתי נפרד מתהליך הלמידה וכהזדמנות נפלאה ללמידה. זוהי ההערכה המעצבת. על פי גישה זו ההערכה אמורה לספק לסטודנטים (ולמרצים) מידע על תהליך הלמידה שעברו עד כה כדי לשפר את המשך הלמידה ואת ההצלחה במבחנים הבאים. הנחת היסוד של גישה זו היא שלמידה טובה היא תהליך מטא-קוגניטיבי, שבו הלומד בוחן באופן מתמיד את מחשבותיו, רגשותיו ופעולותיו.

מבחנים יכולים לעצב את הלמידה גם בדרך נוספת: מבחנים קטנים שעליהם מקבלים הסטודנטים ניקוד נמוך (low-stakes tests) המתבצעים לעיתים קרובות במהלך הסמסטר, הם כלי למידה יעיל מאין כמוהו מכיון שהם מחייבים את הלומדים לבצע שליפה (retrieval) של המידע שלמדו. ככל שהם שולפים יותר את המידע כך הם מגבירים את שמירתו בזיכרון לטווח ארוך (retention) ואת היכולת להשתמש בו במגוון מצבים בעתיד (transfer), כפי שהראו Roediger & Carpicke כבר לפני שני עשורים.

מגישת ההערכה המעצבת נובע הרעיון החינוכי הבא עליו כותבת שרה קסטי באתר "אדיוטופיה".

השיטה נקראת "הילוך-חוזר מיידי" (instant replay) והוא מתבצע מיד לאחר המבחן (כמובן בתנאי שאתם פוגשים את הסטודנטים מיד לאחר המבחן). וזה הולך ככה:

מיד לאחר המבחן בקש מהסטודנטים שלך לעשות "brain dump", דהיינו:  "לשפוך" את המחשבות שלהם, השאלות שהתעוררו, ההפתעות בהן נתקלו, האכזבות שחוו וכל מחשבה או תובנה אחרת שעלו אצלם במהלך המבחן ואחריו. כל סטודנט יוכל לבחור לעצמו את הכלי שבו ירשום את מה שהעלה אצלו ה-brain dump. זה יכול להיעשות (ידנית) במחברת, בכלי דיגיטלי טקסטואלי (כמו ווצאפ), באפליקציה להקלטה (כמו ווצאפ) וכדומה. לאחר מכן תוכל לבקש מהם להתייחס בכתב לשאלות הבאות ואם ירצו – לשתף גם סטודנטים אחרים:

1. מה אני זוכר לגבי תוכן המבחן ולגבי הפורמט של השאלות במבחן?

2. כיצד תפקדתי במבחן?

3. לאיזה שאלות הייתי מוכן היטב?

4. לאיזה שאלות לא הייתי מוכן כמו שצריך?

5. מה היו הציפיות שלי לגבי תוכן המבחן ומה הפתיע אותי?

אם ערכתם את "ההילוך החוזר המיידי" לאחר המבחן, ולאחר שהחזרתם לסטודנטים את תוצאות המבחן, כדאי לכם לבצע גם את השלב הבא, המעניק לסטודנטים הזדמנות להעמיק בחשיבה מטא-קוגניטיבית. הוא קרוי "slow-motion replay". שאלות שכדאי לשאול את הסטודנטים ב"הילוך החוזר האיטי":

1. ניסוח השאלות: כיצד ניתן להשתמש בנוסח השאלה כדי לקבל כיוון לתשובה הנכונה?

2. כיצד ניתן לזהות תשובות בלתי נכונות (שאלות אמריקאיות)?

3. כיצד הבנתם את השאלות במהלך המבחן וכיצד ניתן להבין מחדש את השאלות לאור התוצאות?

4. באיזה איסטרטגיות כדאי להשתמש כדי להבטיח שהבנת נכון את השאלה?

5. במבט כללי: איזה חלק בהכנה שלך לקראת המבחן היה טוב ואיזה לא? מה ניתן ללמוד מכך?

6. מה תוכל ללמוד מגישתם של סטודנטים אחרים להכנה לקראת המבחן ולמבחן עצמו?

נסכם את הפוסט בשלושה משפטים: מבחנים, ובמיוחד מבחנים המתקיימים במהלך השיעורים, הם כלי מצוין לעיצוב הלמידה. ניתן להפיק מן המבחן מידע רב לגבי המשך הלמידה אם מתייחסים אליו כאל אירוע לימודי שניתן לנתח אותו ולהפיק ממנו מסקנות. "שיטת ההילוך-החוזר" (המיידי והאיטי) מציעה לנו כלי מועיל לשימוש במבחן כאמצעי לעיצוב הלמידה.