טיל סוואן, הסופרסטאר של עולם הרוח בראיון בלעדי לעיתון מרכז העניינים
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה דעה אישית
- על אושר, בדידות והמפץ הגדול
טיל סוואן (34), נולדה בסנטה פיי שבארה"ב, מדורגת מקום 27 ברשימת 100 המורים הרוחניים המשפיעים בעולם, נולדה עם מנעד רחב של יכולות, ניצולה של התעללות קשה בילדותה ובגיל העשרה. כיום היא משתמשת ביכולות שלה, כמו גם בניסיון חייה אשר יזעזע כל אדם, כדי לעורר מיליוני אנשים כלפי אותנטיות, חופש ואושר, וללמד כיצד להתמיר את הכאב הרגשי, הנפשי, הגופני והרוחני שלהם.
במהלך 6 השנים האחרונות יצרה טיל ספרייה של מאות סרטי עזרה עצמית והתפתחות עצמית בחינם ב- YouTube, עם למעלה מ -65 מיליון צפיות עד כה. טיל היא מחברת ידועה של 5 ספרים אשר פורסמו ברחבי העולם במספר שפות עם ספרה האחרון "האנטומיה של הבדידות" שפורסם בנובמבר 2018.
כיום חייה טיל בקוסטה ריקה, שם יש לה מרכז טיפולי ובו היא מעבירה בין היתר סדנאות להכשרת מטפלים. לטיל יש צוות מגובש והוא נקרא "צוות טיל", לאחר פניה מצידנו לצוות, נענו בחיוב שהם ישמחו מאוד על ההזדמנות לכתבת היכרות לקוראים בישראל. קבענו שיחת סקייפ ל-21 לינואר ב-19:00 בערב אצלנו ו-10:00 בבוקר בקצה השני של העולם.
וכך היה:
טיל ידועה בטכניקות הריפוי הלא קונבנציונליות שלה.
מה ההבדל בין טכניקות הריפוי שלך לבין טכניקות הריפוי במיינסטרים?
ובכן, הדרך שבה מטפלי המיינסטרים ניגשים לטיפול בטראומה, כשמישהו למשל מרגיש מופעל (טריגרד) או נמצא במצב רגשי נפיץ, מה שבמיינסטרים מנסים לעשות הוא להרחיק את המטופל מהטריגר – מהסיטואציה שהפעילה אצלו את תסמיני הפוסט-טראומה, אז הדרך שבה רוב המטפלים עוזרים למטופל להתגבר על פוסט טראומה, היא להביא את החשיפה לטריגרים למינימום.
אני רואה דרך טיפול זו כפספוס רציני, כי אם אנחנו מסתכלים על מה שקורה בתוך הגוף במצב של פוסט טראומה, שום דבר שהגוף שלנו עושה הוא לא קטלני בשבילנו, כל מה שהגוף עושה בסך הכל, זה לנסות לעזור לנו, אני מנסחת בצורה אגרסיבית את הנושא הזה מכיוון שהתאוריה הזו חלה גם על מחלות אוטואימוניות כאשר הגוף תוקף תאים אחרים בגוף, אז אם לוקחים את הגישה שהגוף שלנו לא יעשה אף פעם משהו מזיק לעצמו, אז חייבת להיות מטרה גדולה יותר לפלאשבקים, לטריגרים – שהם בעצם פלאשבקים רגשיים, והיא שהגוף קורא לתשומת ליבנו למקום שהוא צריך אותנו, מפנה את תשומת ליבנו דרך הטריגרים לכיוון המצריך ריפוי.
דמיינו שמה שפלאשבק בעצם מנסה לגרום לנו לעשות הוא לקחת את תשומת ליבנו המודעת לאירוע לא פתור כדי ליצור פתרון עם משהו שאין לו פתרון כרגע, כשאנחנו מנסים להרחיק אנשים מהטריגרים שלהם אנחנו מפספסים את ההזדמנות ליצור פתרון וריפוי היכן שנחוץ. זה כמו להשתיק אזעקה שאומרת לנו שהבית עולה באש.
הגישה שלי להתמודדות עם פוסט טראומה, היא להגביר את הטריגרים ולהשתמש בהם כפורטל בחזרה לאירוע שמצריך פתרון וריפוי. זו טכניקה אחת, טכניקה שנייה, הייתי אומרת שיש לנו דרך מאוד מחורבנת להתמודד עם רגשות במתודה המיינסטרימית, אנחנו לא מבינים רגשות, לא מבינים את הפונקציה של רגשות ואיך להתמודד איתם, מה שאני מלמדת זו גישה לחלוטין הפוכה מכל זה. בכדי שרגש "יזוז" לאיזשהו מקום צריך דבר ראשון לתת לו לגיטימיות ותוקף. תמיד יש סיבה אמיתית ותקפה למדוע רגש עולה (סיבה תקפה לקיום הרגש) למשל אם אתה מרגיש כעס אלים על משהו אז במיינסטרים הגישה היא "ובכן אין סיבה אמיתית להרגיש ככה וזה לא בסדר להרגיש ככה" אני עושה בדיוק הפוך, שזה אומר : רגש לא ימשיך להתפתח ולא יגיע לביטוי גבוה יותר אם ניתן לו לגיטימציה. למשל אתה לא יכול להגיע מהלך נפש של חוסר אונים להלך נפש של שמחה אם אתה לא עובר דרך חוסר האונים, או דרך הכעס או דרך כל רגש שבמיינסטרים אנו נוטים להדחיק להכחיש את קיומו ולהכחיש שהוא שלנו.
בספרך האחרון "האנטומיה של הבדידות", את כותבת על הבדידות כמגפה עולמית, ואפילו שאנו מיליארדים כאן, אנשים עדיין מרגישים בדידות, אם ניקח לדוגמה אנשים שחיים לבד, כיצד הם יכולים לצמוח ולהתפתח מבלי סירקולציה של מחשבות ורגשות (למשל: חד הוריים אשר ילדיהם עזבו את הבית ויש להם חיים מלאים, קריירה וחברים אך עדיין מרגישים בדידות)?
אם מישהו נחוש כל כך לא להיות ליד אנשים אחרים, במקרה הזה אם הייתי עובדת אתם אישית, הייתי מנסה לגרום להם להיות ליד אנשים כמה שיותר, זו בדידות פסיכולוגית, זה קורה כאשר אין לנו אינטימיות אמיתית, ובדרך כלל ובאופן אירוני, מה שגורם לזה, זה פרגמנטציה (פיצול) פנימית, זו מושג קצת מורכב, זה אומר שהדחקנו והכחשנו חלקים מעצמנו, ברמה כזאת שנפרדנו מחלקים בעצמנו, הפרדה משמע בדידות.
כשכתבתי את הספר הזה – האנטומיה של הבדידות – , ניגשתי אל הנושא משתי זוויות שונות, אני לא אוהבת את הרעיון שמופץ במיוחד בקהילה הרוחנית, שכל מה שאתה רוצה יכול להגיע מבפנים, שאתה לא צריך אף אחד אחר. אני מנסה לגרום לאנשים להבין שאנחנו יצורים סוציאלים( חברתיים), זה לא יותר מגוחך מצידנו לומר לעצמנו שאנחנו צריכים להיות לבד מאשר לומר לצבי באחו שהוא קצת תלותי וצריך להיות יותר עצמאי.. זה ממש מגוחך שאנחנו עושים את זה לעצמנו, אבל באותו זמן, מה שגורם לבדידות הפסיכולוגית הזו, שלא נפתרת מלהיות ליד אנשים אחרים, היא תהליך הפרגמנטציה (תהליך הפיצול) הפנימית אשר נגרמת מתהליך הסוציאליזציה שכולנו עברנו בהתבגרותנו, כשלימדו אותנו להיות בחברה. לא משנה מאיפה אנחנו בעולם, מלמדים אותנו שיש דברים "מקובלים" ויש דברים ש"אינם מקובלים", הדברים המקובלים, יקרבו אותנו לחברה, בעוד שדברים שאינם מקובלים ירחיקו אותנו מהחברה, וההישרדות שלנו תלויה בקבוצה החברתית שלנו, ומה שאנחנו עושים אנחנו מדחיקים ומכחישים את הדברים הלא מקובלים שגורמים לקבוצה לדחות אותנו כדי להשתייך לקבוצה ולחברה.
דבר זה משפיע על הרבה אספקטים בהוויה שלנו, תדמיינו שאתם דוחפים משהו עם היד, אבל אי אפשר לדחוף משהו הרחק ממך מבלי לדחוף גם את עצמך, וכך נוצר פער בין שני חלקים של עצמנו ואנחנו עושים זאת שוב ושוב עד לרמה שדחפנו את עצמנו מעצמנו כל כך עד כדי כך, שאנחנו מרגישים בדידות פנימית וזה משתקף בעולמנו החיצוני, וכך אנחנו מרגישים נפרדות מכל האספקטים בחיינו.
העבודה שצריך לעשות במקרה כזה היא בעיקר עבודה עם בושה. לקחת את החלקים בעצמנו שהכחשנו שהם שלנו, ולחבור איתם מחדש. תופעה זו נפוצה אצל "מצליחנים" כי כדי להגיע להצלחה כזו אדם בדרך כלל צריך להדחיק להכחיש את האספקט ה"עצלן" שלו למשל. וגם כל תיאור קיצוני של מישהו, למשל מישהו שהוא מאוד נדיב, סביר כי הדחיק את התכונה ההפוכה…
אז העבודה כאן היא לקחת חזרה דברים בעצמנו שאנחנו לא אוהבים או מסרבים לקבל, כחלק מעצמנו.
תוכלי לומר כמה מילים על רודולף שטיינר ואנתרופוסופיה לקהל הקוראים האנתרופוסופיים שלנו?
אני תמיד מעדיפה לא לדחוף את האף שלי לעבודות של מורים אחרים, ואני לא יכולה לומר שחשפתי את עצמי מספיק ללימודים שלו כדי לדעת בדיוק מה הוא מלמד, אבל, אני כן אגיד שהגישה שלו לחינוך היא עדיין הגישה הכי טובה שננקטה בחינוך של בני אדם, גישתו לאיך ילד אמור להיות , בעיקר ביחס לתהליך החינוך והסוציאליזציה , אני חושבת שזו המורשת הגדולה ביותר שלו והלוואי והחינוך המיינסטרימי יזדרז יותר בלהבין וליישם זאת.
אפרופו שטיינר, קראתי לפני שנים הרצאה שלו ובה משווה את כדור הארץ לגוף האדם.
אז אם נעשה אנלוגיה בין כדור הארץ, לגוף האנושי, איזה איבר או חלק בגוף היא ישראל?
ישראל תהיה קליפת המוח (cortex), זה חלק מהמוח שנוצר בשביל תהליכי חשיבה מודעת, ובשביל מודעות, (זו הדרך הכי טובה לנסח) אם מסתכלים על ההיסטוריה של אזור זה בגלובוס, שביימנו אנו קוראים לו ‘ישראל’, האנשים שחיים בישראל הם מותאמים לכך, מה שבאמת קרה בתוך התודעה של האזור הזה – היא התודעה עצמה, למשל אזורים אחרים בפלנטה אולי יותר מותאמים לטחול, אבל האנרגיה סביב האזור הזה – בעיקר באזור ישראל – היא ההתפתחות של התודעה המודעת.
תהליך של תודעה המודעת לעצמה היא ההתפתחות של המודעות עצמה, זה הזרע של היהדות – כיום, אם אנחנו כנים, במובנים של תודעה מול יעילות – יהדות היא דרך חשיבה ישנה. לפני הרבה מאוד זמן זו הייתה דרך החשיבה הכי מתקדמת שאפשר היה למצוא בפלנטה, רק כאשר אנשים התחילו להתפתח מעבר להתנהגות "היונקים" (mammalian) כלומר, מעבר לדחפים האימפולסיביים ואל תודעה מודעת ,לכן אני אומרת שלחלוטין ישראל היא מקבילה לאזור הזה בגוף האדם – קליפת המוח.
ראיתי באחת הסדנאות שלך בשוודיה איך את מנתחת את מאפייני האישיות אצל האנשים באזור ההוא ספציפית, למשל: לעם השוודי יש תכונות אופי כמו סגירות למשל, ומקור תכונת האופי היא מלפני מאות/אלפי שנים כאשר בשל מזג האוויר הקפוא, נאלצו האנשים לחיות חודשים רבים במערה (100 אנשים במערה קטנה למשל) וכך פיתחו יכולת של הסתגרות, למרות שחיו אנשים רבים על אזור קטנטן, ותכונה זו עברה בגנים מדור לדור, וכיום למרות שהתנאים לא מחייבים את תכונת האופי הזו (בזמננו המודרני) עדיין תכונה זו קיימת כאילו הועתקה מדור לדור- למרות שכיום, כבר אין בה צורך -אין התנאים מחייבים מגורים ארוכים של עשרות אנשים במקום קטנטן.
תהיתי, האם פגשת ישראלים? ואילו מאפייני אישיות יש לישראלים ומקורם של מאפייני האישיות הללו?
כן בהחלט פוגשת ישראלים, הדבר הדומיננטי ביותר שאני רואה אצל הישראלים שאני בקשר איתם באמת מקורו לפני אלפי שנים, וזה קשור למה שהרגע תיארתי (בשאלה האחרונה), זו הציפיה שאנשים יתעלו מעל לדרכם הפרימיטיבית מעבר להתנהגות "היונקים" אל תודעה מודעת, שהיא "נכון" מול "לא נכון", ישראלים מאוד קשורים למה נכון ומה לא נכון היקשרות זו היא כה דרסטית עד שקשה מאוד להוציא אותם מהאזור הזה מהנצמדות ל"נכון/לא נכון צודק לא צודק, ואגב, "הצלחה" מאוד מתערבבת בתוך זה, אם מסתכלים על התודעה הקולקטיבית של ישראלים, הדבקות להצלחה , היא דרסטית , לכולם אכפת מהצלחה אבל אצל ישראלים זה בראש התודעה שלהם, וזה קשור ל’מה נכון’, זהו מעריך פנימי תמידי, וכמורה, מה שאני מוצאת קשה בדמוגרפיה הזו של האנשים,זה לנסות לגרום להם לראות תכונות בעצמם שהם כבר חרצו שהן ‘לא נכונות/טובות’, “תסתכל באספקטים האלו בעצמך" (מה שכבר החלטת שהוא לא טוב). בשבילם זה כבר לגמרי שטח מת, "אני לא אראה את זה בעצמי!", כמעט באגרסיביות.
עברת את שנות ילדותך בתנאים קיצוניים, איך מצאת את הכוחות להמשיך לחיות והאם את יכולה לתאר את הרגע שבו הבנת שאת רוצה לחיות?
חשוב לי להגיד, לא באמת רציתי לחיות עד ממש לתוך שנותיי הבוגרות, מה שבעצם קרה זה שבגיל ההתבגרות שלי, הבנתי שאם אני לא מחויבת לחיים – ולא הייתי- ניסיתי כל הזמן להתאבד באופן אקטיבי, אם לא הייתי מחוייבת לחיים, אז אני לא יכולה להוציא שום דבר מהם, זה פשוט ברור,אני יכולה לראות בצורה ויזואלית, שכאשר מישהו מחוייב למשהו, מה שהוא בעצם עושה – הוא שם את האנרגיה שלו שם, ואם אתה לא שם את האנרגיה שלך במשהו, לא תהיינה תוצאות , אתה לא מצפה מכדור באולינג שיפיל את החיילים אם אתה מלכתחילה לא שם את האנרגיה לגלגל את הכדור במסלול.
אז היה לי רגע שאמרתי לעצמי: “יודעת מה, אני אפילו לא אוכל לדעת אם יצא משהו מלחיות כאן אם אני לא אתחייב תחילה" אז זה לא שרציתי לחיות, אלא ראיתי שכבר מתתי אם לא אתחייב, אז החלטתי שאתחייב קודם כל להיות פה 5 דקות, ואז אני אתחייב להיות פה יום אחד ואז אראה מה קורה. ולבסוף יצרתי לי חיים יותר טובים ממה שהיו, אבל עדיין לא רציתי את החיים האלה. מה ששינה הכל, זה שבערך בגיל 25-26, התחלתי לראות , כמו פאזל איך הכל נופל למקומו, התחלתי לראות את התמונה הגדולה, על איך העובדה שעברתי עינויים בילדותי, הפכה אותי להיות מסוגלת לעשות דברים עם אנשים, שלא הייתי יכולה לעשות אם לא הייתי עוברת את ההתעללות הזו, ואיך שכל מה שחשבתי שהוא החלק הגרוע ביותר בחיי, הוא למעשה יצר את המרכיבים לדברים שאני הכי אוהבת בחיים, וכאשר ראיתי את התמונה הגדולה, פתאום מה שקרה לי לא היה חרא ללא מטרה, זה היה חלק מהתמונה הגדולה של מי שהייתי אמורה להיות והתחלתי לאהוב את העבודה הזו, העבודה שאני עושה כבר כל כך הרבה שנים, עם אנשים, שלא משנה איזו פרספקטיבה הייתה לי, הקללה שהרגשתי שהייתה לי כל חיי, הייתה בעצם משהו שכן מתאים לעולם.
במקום להגיד לעצמי כל הזמן שאני לא שייכת ולא מתאימה לעולם, -וזה מה שרבים מאיתנו עושים כאשר אנחנו לא מתאימים – אנחנו מספרים לעצמנו את הסיפור "כנראה שאני לא שייך לכאן" כאשר האמת היא שדווקא האנשים "שלא מתאימים לכאן" לעיתים קרובות הם אלו שיוצרים את התפנית ואז כולם מתיישרים לפיהם בסופו של דבר.
אז הבנתי שאני טרנספורמטיבית בכל רמ"ח איברי ולכן כן היה לי מקום כאן. וזה היה רק אחרי שהתחלתי לעשות את העבודה הזו עם אנשים ובאמת התחלתי לראות את מקומי בעולם – רק אז הרגשתי שאני מעדיפה להיות פה מאשר לא להיות פה.
אם נחיל על האנושות את האמונה שעם כל טראומה שחווינו בילדותינו , פיצלנו את עצמנו, איך הייתה הילדות של האנושות (מתי האנושות פיצלה עצמה)? ואיך זה יראה אם האנושות תעשה אינטגרציה ו"עבודת צל" ("עבודת צל" היא טכניקת ריפוי של טיל)?
האנושות פיצלה עצמה משעמום (אומרת טיל וצוחקת), התשוקות שלנו הן גם התכונה הטובה ביותר שלנו וגם הגרועה ביותר שלנו, כאשר משהו הוא כמו שהוא, אנו תוהים "האם יש יותר מזה?” וכך אנו דוחים את "מה שיש”. דרך הדחייה של מה שיש, אנו דוחפים מאיתנו כל מה שקיים, זה מה שגרם לנו לנדוד הרחק מהמקומות שהיינו בהם בעבר, זה מה שגרם לנו להסתכל מעבר למעקה וליפול ממנו, זו הריקנות במה שאתה כבר יודע.
לעיתים קרובות זה המצב במינים שונים, "הנפילה" של המין האנושי קשורה ונגרמה כתוצאה מהתכונה הטובה ביותר בו.
אפשר לומר את זה על המפץ הגדול? היקום פוצץ עצמו כדי ליצור עניין?
למעשה ממש לא, היוניברס (היקום) הזה הוא התפתחות מאוחרת יחסית (יוניברס-מולטיברס), היוניברס שאנו חיים בו- ומזוהים עם האמונה שהוא התחיל במפץ הגדול- הוא התפתחות מאוד מאוחרת בתודעה של המין האנושי.
יש כזו התפוצצות כל פעם שנוצר יוניברס חדש ואנחנו לא היוניברס הראשון שנוצר ויש עוד אחד שנמצא בתהליך יצירה.
איך זה יראה אם האנושות תעשה תהליך של "עבודת צל" (טכניקת ריפוי של טיל) ואינטגרציה?
לא תהיינה מלחמות, כל מה שרצינו… אוטופיה, אנחנו נהיה מימוש חיי של רצון חופשי ובחירה מודעת.
אז הצפי הוא 2035…?
בואו נחזיק אצבעות שזה יקרה עד אז (צוחקת)
לקבלת מידע נוסף על טיל סוואן ומדיטציה חינם, אתם מוזמנים לבקר באתר האינטרנט שלה https://tealswan.com ולהירשם לרשימת הדוא"ל שלה.
הסרטון האחרון שלה ב- YouTube נמצא בערוץ שלה והאירועים הבאים תחת אירועים.
https://www.facebook.com/tealswanofficial/videos/2467259023302523/?t=3
כתיבת תגובה