השבוע נפתחה שנת הלימודים בישראל וכ – 2.5 מיליון תלמידים נכנסו בשערי מערכת החינוך. האירוע ככלל הוא מרגש מחדש כל שנה בוודאי להורים שילדיהם עדיין בגיל המתאים ובוודאי ובוודאי להורים שילדיהם נכנסו לכיתה א'. זכיתי גם אני להיכנס בשערי בית הספר ואת בני הקטן לעלות לכיתה א' ושוב התרגשתי עד דמעות כשפצחו בשיר "שלום כיתה א' הגענו, אנחנו כאן…" לצד ריקוד תלמידי כיתה ו' שקיבלו את פניהם. נאחל לתלמידי ישראל שנת לימודים פוריה, מלמדת, ערכית ובעיקר, שזו תהיה ללא הפרעות – קורונה, "חרבות ברזל", "עם כלביא" וכאלו. יחד עם כל החגיגה המשמחת הזו הייתי השבוע המום מראיון תקשורתי של אימא חרדית ממוצע מזרחי, שבתה נרשמה לבית ספר חרדי אשכנזי וביום פתיחת הלימודים הילדה נקראה למנהלת וזו אמרה לה, שהיא חייבת להחליף את שם משפחתה בכדי להמשיך ללמוד בבית ספר זה. הילדה התמימה סיפרה לאימא את הנ"ל ואמרה "אימא אני רוצה מאוד ללמוד כאן…" והאם נשברה עם דמעות בעיניה. האימא היא בת לעולים מארצות המזרח, גדלה בבית ערכי עם חינוך לאהבת המולדת ובעיקר חינוך לאהבת האדם באשר הוא ולפתע היא מבינה שהחברה שלנו גזענית ובעיקר מלאת כותרות ריקות מתוכן. היא לא האמינה שעדיין קיימת גזענות שכזו. האירוע מלמד רבות על "חברת המופת", שהצהרנו שאנחנו רוצים להיות – "אור לגויים" ועדיין במרחק של עשרות שנים אנחנו "תקועים" בשמות משפחה שחייבים להשתנות בכדי להיות "מקובל". האירוע הזה מצטרף לאמירתו של חבר הכנסת גפני שטען השבוע שש"ס חייבית להיות עצמאית במערכת החינוך שלה ולהיות מופרדת מזו האשכנזית. בעיניי שר החינוך רגע אחרי הריאיון התקשורתי היה חייב להורות על סגירת בית הספר המדובר עד גמר בירור הטענות ולהעביר מסר חד לכל מערכת החינוך – גזענות לא בבית ספרנו ואם אכן זה היה תוכן השיחה אז שמנהל בית הספר יזדכה על עצמו ויבין שאנחנו בגרנו.

מערכת חברתית חינוכית שכזו שמעבירה מסר חצוף וחריף כל כך לבת העשרה, לומדת זאת מהתנהלות החברה בכלל. והשבוע נדרשה במחאות השונות הפסקת אש והשאלה היא היכן צריך קודם את הפסקת האש – ביננו ובין אויבינו – החמאס, איראן ודומיהם או שמא אנחנו זקוקים להפסקת אש חברתית – לאומית. השבוע בג"ץ במסגרת ה"מלחמה" שלו ראש בראש מול הממשלה ועוד יותר מול שר המשפטים לוין, "גלגל" חזרה את פיטורי היועמ"שית לממשלה וביקש שזו תבצע הליך סדור דרך ועדת המינויים לאחר שלוין החליט לא להגיב ולא להופיע לדיון בעתירה כנגד פיטורי היועמ"שית. המשמעות של כך שהפיטורים מבוטלים ורק לאחר הליך בוועדה יהיה ניתן לפטרה. לוין "מתפוצץ" מכך יחד עם חבריו לכנסת וההנחה היא שבימים הקרובים ימצאו את הטכניקה להגביר את עוצמת הלהבות. אז בהחלט מי צריך אויבים והפסקות אש שאנחנו בתחומים אלו ועוד רבים בחברה שלנו חצינו כל "קו אדום" אפשרי. חרדים עם חוק הגיוס, בג"צ נגד הממשלה, יוקר המחייה, מחאות קפלן, שיקום הצפון והדרום, אגב השבוע תושבים רבים בצפון קיבלו חשבונות חשמל מנופחים של עשרות אלפי שקלים על כל התקופה שהם היו מפונים מבתיהם, שמאל נגד ימין, הפקרות לחיי אדם במגזר, כמות ההרוגים בתאונות דרכים ועוד חוליים רבים בחברה שלנו בנוסף לסיפורי הגזענות, שאוליי מלמדים אותנו שצריך לעשות מעשה קיצוני להפסקת אש חברתית בישראל ואוליי עוד קודם לעזה.

בהחלט שלכל אלו צריך להוסיף את "מקהלת" התקשורת המגויסת, שלעיתים דחופות לא ברור איזה צד היא מייצגת. הם שם דוחפים את הרמטכ"ל לעמוד זקוף ולהבליט את עמוד השדרה שלו מול ההחלטות ה"הזויות" של הממשלה ומן העבר השני מדברים על הצורך בפיטוריו או התפטרותו. השבוע היה זה אורח בפאנל של אולפן שישי – דדי שימחי, ששם להם מראה מול הפרצוף וטען בפני הפאנליסטים של ערוץ 2, (דעתם מוכרת וידועה), שלעיתים הם נשמעים כקבוצה של בכיינים ויללנים – "אכלו לי, שתו לי" וניראה כי הם מייצגים יותר את האויב במקום את עם ישראל. כמובן ששימחי זכה ל"מקלחת צוננת" מהחבורה ובטח מאחורי הקלעים נשאלה השאלה – "מי הזמין אותו לכאן".  חברים האירועים הללו מלמדים רבות על איבוד הדרך בערכינו, ביכולת להכיל שיח עם דעות מגוונות, לקבל את השונה והאחר ולרגע ניראה כי כל אחד יכול להיות רמטכ"ל ולהשפיל את זמיר כאחרון הלא מבינים בקרב ובקיצור חזון חברת המופת מתנפץ לנו לנגד עיננו ואנחנו כעיוורים ממשיכים לדהור אל הלא נודע. אגב רוח איתנה גם לנוכח יחסי כוחות לא הוגנים, ראינו איך נבחרת ישראל בכדורסל עושה היסטוריה ומעפילה לשמינית גמר גביע ה"יורובאסקט". בתוך כך מלמדת אותנו שיעור בערכים לאומים שנשכחו מעט – גאווה לאומית, רוח קרב, אחווה, מקצוענות, שילוב, ייצוגיות ועוד ובהחלט השחקנים נתנו לנו שעור לאומי באזרחות בימים מורכבים אלו בוודאי שם באירופה.

ידידיי ורעיי שיהיה ברור אין לנו מי שיציל אותנו מידינו ובמקרה הזה גם טראמפ, שנעלם לימים רבים, לא יושיע אם אנחנו לא ניקח את עצמנו בידיים וברור שלפני כולם זו הממשלה והרשויות הדמוקרטיות ולא פחות הפרלמנט הלאומי ויחזרו לימים בהם הם היוו דוגמה והתמודדו ביניהם על זכיה במדד אמון הציבור.