בני זוג התגוררו בנחלה שבבעלותם במושב בצפון הארץ, ונולדו להם ארבעה ילדים.
בשנת 1989 העניקו בני הזוג לאחת מבנותיהם את הזכות להיות "בן ממשיך" בנחלה שבבעלותם, שמשמעותו, הסכם בן ההורים לצאצא, לפיו מעבירים ההורים את הזכויות בנחלה, אל הצאצא הנבחר, באופן שהוא ימשיך וינהל את הנחלה לאחר פטירתם.
למרבה הצער, שני בני הזוג נפטרו בתחילת שנות ה-2000. לאחר מספר שנים נפטר גם אחד מבניהם. בצוואתם העדכנית ביותר, אשר נכתבה בשנת 1998, ציוו ההורים כי הינם מעוניינים להוריש את נחלתם, כספיהם וכל יתר רכושם, לאותה בת, אשר קיבלה את הזכויות במסגרת הסכם "בן ממשיך".

שני בניהם הנותרים של בני הזוג פנו אל בית המשפט בדרישה לבטל את מינוי אחותם כ"בן ממשיך". לטענתם, הם אלו שהיו אמונים, במשך שנים רבות, על הטיפול במשק ובנחלה של ההורים, וכי במרוצת השנים, כשהפכו הוריהם לסיעודיים, הוסכם כי אחותם היא זו שתסעד אותם, לאור העובדה שהיא מתגוררת לצידם – אך יתר האחים נשאו בתשלום מלא עבור טיפול זה. בנוסף טענו, כי לאורך השנים התגלעו מחלוקות רבות בין אחותם לבין הוריהם, עד כדי התעמרות בהם, מה שגרם להורים לבקש משני האחים (התובעים) לדאוג להסדר אחר, אשר יעביר אליהם את הנחלה ואת הכספים לאחר מותם, בניגוד להוראתם הקודמת. האחים הוסיפו כי חתימת ההורים על הסכם "בן ממשיך" התרחשה רק לאחר לחץ כבד מצד אחותם כלפי ההורים. זאת ועוד, לטענת התובעים אימם המנוחה שיתפה אותם וגילתה להם על ערש דווי כי בעת הטיפול בהם גרמה אחותם להוריה להגיע למצב של פת לחם, ואף נהגה בהם באלימות.
האחים גם הוסיפו כי באופן תמוה אחותם דאגה להעביר את זכויותיה במשק, כך שיירשמו על שמה רק בשנת 2016, על אף שההסכם איתה נחתם כבר בשנת 1989.
לאור האמור לעיל, ביקשו האחים לבחון את כשרות מסמכי הסכם "הבן הממשיך", שכן קיים חשש לאי סדרים, זיוף ומחטפים.

מנגד, הנתבעת טענה כי התגוררה לצד הוריה לאורך כל השנים, לפי בקשותיהם החוזרות ונשנות, ועל מנת שיוכלו להיות קרובים אליה, גם בערוב ימיהם, מה שלטענתה מעיד על יחסים חמים בין הצדדים. הנתבעת הוסיפה כי השקיעה את כל חייה וממונה במשק הוריה, ואף פרעה חובות שרבצו עליו, בניגוד לתובעים אשר עזבו את המשק והמושב ולא עזרו בטיפול בהוריהם בשום דרך. לטענתה, בחלוף 28 שנים, בהן היא מתגוררת בנחלה ועושה בה שימוש גלוי, אין לאחיה כל זכות לביטול מינויה בתור "בן ממשיך". הנתבעת הדגישה כי התביעה הוגשה רק בשנת 2017, כלומר לאחר תקופת שיהוי ניכרת ולאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. בנוגע לעניין רישום הזכויות על שמה בשנת 2016 ציינה הנתבעת כי לא היה צורך ברישום הזכויות בספרי רשות מקרקעי ישראל עד לאותו מועד, מאחר ולאורך כל אותה תקופה היא החזיקה במשק וניהלה אותו בפועל, ואף נרשמה כ"בן ממשיך" כבר בשנת 1989. בנוסף, נטען כי לא היה ניתן לשנות את הבעלות עד אותה שנה, לאור חובות לנושים, אשר רבצו על המשק. הנתבעת הוסיפה שהוריה המנוחים חזרו על רצונם, גם בעת חתימת ההסכם "בן הממשיך" וגם במסגרת צוואתם האחרונה, והדגישה כי זה מלמד על כך שלא היו בעיות ביחסים עימם.

לאחר הבאת טענות הצדדים, קבע בית המשפט כי התביעה לא התיישנה, שכן ההסכם "בן ממשיך" הובא לידיעת התובעים רק בשנת 2016. מאידך, לאחר התייעצות עם מומחים קבע בית המשפט כי אין כל בסיס לטענת התובעים בנוגע לזיוף המסמכים, וכי אכן מדובר בחתימות מקוריות של ההורים המנוחים. בנוגע ליתר הטענות שהועלו ע"י התובעים, בדבר כשרותם הקוגניטיבית של ההורים ובדבר ההתעמרות של האחות כלפי ההורים, לא הוצגו ראיות רלוונטיות ועל כן דחה בית המשפט טענות אלו.
בסופו של יום, בית המשפט פסק כי לא הונחה תשתית ראייתית מספקת לטענות התובעים ועל כן נדחתה התביעה. עוד נקבע כי התובעים יישאו בהוצאות משפט אחותם ע"ס 18,000 ₪.