זוג נשוי רכש נחלה במושב בן שמן בשנת 2009 מאת אישה שהתגוררה בנחלה. בהסכם המכר נקבע כי התמורה בגין הנחלה תעמוד על 4.5 מיליון ₪, כאשר סך 1.2 מיליון ש"ח מתוך סכום זה יופקד בידי בא כוח המוכרת בנאמנות, כדי להבטיח שיתוף פעולה של המוכרת בהעברת הזכויות ורישומם על שם הנתבעים.
לאחר החתימה על הסכם המכר אישרה האגודה השיתופית של מושב בן שמן את חברותם של הרוכשים, אך הודיעה להם כי הם חייבים בתשלום דמי חבר חד פעמיים בסך של 60,000 ₪. 

בני הזוג סירבו לשלם את דמי החבר הללו, בטענה שהדרישה אינה חוקית, ואף פנו לרמ"י (רשות מקרקעי ישראל) לבירור חוקיות הדרישה. רמ"י תמכה בטענת בני הזוג ובשנת 2010 העבירה לאגודה השיתופית מכתב המבהיר כי מדובר בגביית כספים אסורה.
מאחר שדמי החברות לא שולמו ע"י הרוכשים, הרי שהם לא הוכרו בפועל כחברי המושב, אך בינתיים הם עברו להתגורר בנחלה.
בשנת 2014 הודיעה רמ"י כי אין באפשרותה לחזור בה מקבלת הרוכשים כחברים בה, וכי יש לקדם את הליך העברת הזכויות לידיהם. עם זאת, רמ"י הודיעה כי בשל חריגות בנייה בנחלה לא ניתן לבצע את הליך רישום הזכויות על שם הרוכשים, וכי יש להסירן בכדי להשלים את ההליך.

בשנת 2017 הגישה מוכרת הנחלה תביעה כנגד בני הזוג, בטענה שאלה סיכלו את העברת הנחלה לידיהם. לטענתה, כבר בשנת 2009 היא המציאה את כל המסמכים הנדרשים לשם העברת הנחלה על שם הנתבעים, ואך שילמה את המיסים וההיטלים הנדרשים. התובעת הוסיפה כי כבר בזמן המו"מ לקראת החתימה על הסכם המכר, ידעו הרוכשים על דמי החברות הנדרשים על ידי האגודה השיתופית, וכי מעולם לא התרעמו על כך ולא העלו דרישה לביטולם. התובעת הוסיפה כי רמ"י עיכבה את הליך הרישום על שם הרוכשים בשל שימושים חורגים שנעשו על ידי הנתבעים בנחלה. לבסוף טענה התובעת כי במהלך השנים נאלצה לגור בשכירות בדירה אחרת, מאחר שחששה לרכוש דירה חדשה מבלי לדעת כיצד ישתלשלו העניינים בעסקה הנוכחית, וכי בשל כך שילמה דמי שכירות בסך של 935,209 ₪.
על כל האמור לעיל, דרשה התובעת לחייב את הנתבעים בגין הפרה יסודית של הסכם המכר, תשלום היטל השבחה והוצאות משפט בסך כולל של קרוב ל-700,000 ₪. בנוסף דרשה התובעת כי ישולמו לה פיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה, מכוח חוק החוזים.

מאידך, הנתבעים טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנותה. בנוסף טענו הנתבעים כי במסגרת הסכם המכר נקבע כי כל אחד מהצדדים יחויב בפיצוי מוסכם רק בעת ביטול ההסכם, בעוד שהתובעת מבקשת לאכוף את ההסכם, לכן לא ניתן לחייבם בתשלום פיצויים מוסכמים. בנוסף טענו הנתבעים כי כספי הנאמנות מיועדים לתובעת ומוחזקים עבורה על ידי עורך דינה, וכי כספים אלה לא שוחררו אליה מאחר וטרם סיימה למלא אחר חובותיה עפ"י ההסכם. הנתבעים הוסיפו כי חריגות הבנייה בנחלה נבנו עוד בתקופת התובעת, ועל כן אין לייחס אליהם את השלכותיהן. לבסוף טענו הנתבעים כי התנגדו לתשלום דמי החברות לאורך כל שלבי ההסכם ואף קיבלו תמיכה בנושא מאת רמ"י.

בית המשפט קיבל את טענות התובעת, והכריע כי הכשל בהעברת הזכויות על שם הנתבעים נעוץ בהם. הראיות שעלו במהלך המשפט הוכיחו כי התובעת פעלה ללא לאות כדי לאפשר את הליך רישום הזכויות והעברתן, תוך שהיא מזהירה את הנתבעים פעמים רבות בדבר הנזק שעשוי להיגרם לה בגין העיכובים. התובעת גם הצליחה להוכיח שבשנים 2009-2014 וכן בשנת 2017 עשתה מספר ניסיונות לקיים את הסכם המכר. בהתייחס לנתבעים, בית המשפט קבע כי אלה לא עשו מאמצים שכאלה, וכי סירבו בכל תוקף למצוא פתרון בנוגע לדמי החברות. בנוסף, הנתבעים התמהמהו בהסדרת השימוש החורג בנחלה ואף הוסיפו חריגות נוספות במשך השנים.
משכך, פסק בית המשפט, כי הנתבעים הפרו את הסכם המכר וכי הם חייבים בנזקים שנגרמו לתובעת.
בסופו של יום פסק בית המשפט כי על הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: 197,551 ₪ בגין היטל ההשבחה וריבית והצמדה, 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש, ו-44,922 ₪ בגין הוצאות משפט.