לאחרונה קבע בית משפט לענייני משפחה בצפון הארץ, כי צוואת מנוחה, בה נישלה את אחד מילדיה תקפה, על אף טענות להיעדר הבנת תוכן הצוואה, ועל אף קיום פגמים צורניים בצוואה.
- מרכז העניינים – חדשות טבעון והסביבה משפטעורכי דין
- קיום הוראות שנכללו בצוואת הורים, לאור מחלוקות בין אחים, למרות שחלפו שנים רבות מאז כתיבת הצוואה

בשנת 1968 חתמו בני זוג על צוואות. בצוואתה, ציוותה האישה להוריש את כל רכושה לבעלה, וככל שהוא לא יהיה בחיים – לאחד מבניה. הבעל קבע בצוואתו הוראות זהות (צוואה הדדית) לפיהן ציווה להוריש את כל רכושו לאשתו, וככל שהיא לא תהיה בחיים – לאותו הבן. בשתי הצוואות נכלל סעיף לפיו המצווה יוכל לשנות בעתיד את צוואתו. בן הזוג נפטר בשנות השמונים, ואילו האישה נפטרה בשנות התשעים של המאה הקודמת.
על אף חלוף השנים הרב, רק בשנת 2016 הגיש הבן, שנכלל בצוואות הוריו כזוכה, בקשה לקיום צוואת אמו. אחיו, שנושל מצוואות הוריו, הגיש התנגדות לבקשת אחיו. בקשת קיום צוואת האם וכן ההתנגדות לה, רוכזו לכדי הליך משפטי אחד, בו הוגדר האח שנושל מן הצוואות את התובע, ואילו אחיו, שנכלל בצוואות הוריו, היה הנתבע, יחד עם האפוטרופוס הכללי.
התובע טען, במסגרת התנגדותו לקיום צוואת האם וכן במהלך ההליך בבית המשפט, כי הצוואה לא נחתמה כנדרש על ידי הוריו המנוחים, וכי במועד החתימה על הצוואה, המנוחים כלל לא ידעו עברית. עוד טען התובע כי בצוואה לא צויין שתוכנה הוסבר למנוחים. בנוסף, טען התובע לפגמים צורניים בצוואת האם, לפיהם נמחק באמצעות עט אחד הסעיפים מן הצוואה, וכן שונה אופן חלוקת העיזבון, כך שרק הנתבע זכאי לירושת האם. כמו כן, לצד המחיקה הנ"ל לא הופיע תאריך, והעדים לא חתמו לצד התיקון שנעשה בעט.
מנגד, טען הנתבע כי בשנת החתימה על הצוואות חיו הוריו כבר 12 שנים בארץ, ידעו היטב עברית, ואף הבינו היטב את תוכן הצוואות. לא הועלו תגובות מטעמו בנוגע לצורניות הצוואה.
לאור האמור, בית המשפט נדרש לדון בשתי שאלות: הראשונה – נגעה להבנת טיב הצוואה עליה חתמה האם המנוחה, והשנייה – נגעה לשאלת טיב הפגמים הצורניים שנפלו בצוואתה.
בית המשפט דן תחילה בשאלת הבנת המנוחה את צוואתה, וכן את שליטתה בשפה העברית. בית המשפט התרשם כי התובע לא הצליח להוכיח היעדר הבנה ו/או היעדר שליטה של האם בשפה העברית. במהלך המשפט עלה כי טרם חתימת הצוואה עסק האב המנוח במסחר (בארץ) במשך 12 שנים, וכי המנוחה חתמה על צוואתה בשפה העברית וכן כתבה את שמה בעברית – דבר אשר הוכיח, לפי קביעת בית המשפט, כי ידעה עברית כנדרש, ומשכך הבינה את תוכן צוואתה.
בנוסף, בפני בית המשפט העיד מטעם הנתבע עורך הדין אשר ערך את הצוואות בשנת 1968. לאור חלוף השנים הרבות לא זכר עורך הדין את מהלך הפגישה, אך העיד כי נכרת בזכרונו כיצד ביום החתימה על הצוואות, ביקשו המנוחים, במפתיע, לשנות את צוואותיהם ולנשל מצוואותיהם את התובע. עורך הדין, לטענתו, זכר במיוחד כי בעת הגעת ההורים למשרדו, כבר לא הייתה במשרד עובדת המשרד שהקלידה במכונת הכתיבה, וכי הוא עצמו לא ידע כיצד להשתמש במכונת הכתיבה, לכן, תיקן את הוראות הצוואה בכתב ידו על גבי המסמכים. בית המשפט מצא את עדות עורך הדין כאמינה ומהימנה.
בית המשפט סבר, בהתאם לעדות עורך הדין וכן בנסיבות התקופה, כי שינוי הסעיף בכתב יד הינו פגם צורני קל, שכן בית המשפט השתכנע באמיתות תוכן הצוואה ורצון המורישה. לכן, ניתן לרפא פגם זה ולהתגבר עליו.
במהלך ניהול ההליך הסתבר כי מספר שנים לאחר חתימת הצוואה, החליט התובע לעזוב את הארץ, ולא שב אליה. בתקופה זו היה התובע בקשר מועט ביותר עם הוריו, עד אשר נפטרו כעשרים שנים מאוחר יותר. עובדה זו, לפיה במשך תקופה ארוכה לא תיקנו המנוחים, ובפרט המנוחה, את הצוואות, מעידות על שיקוף רצונם המלא.
עוד יצויין כי במהלך ניהול ההליך, התברר לתובע לראשונה כי אינו בנה הביולוגי של המנוחה, אלא הוא בנו של האב המנוח, ושל אישה אחרת שאינה מתגוררת בארץ.
סוף דבר, בית המשפט מצא כי המנוחה הבינה היטב את תוכן צוואתה וכי הפגם הצורני הקל בצוואתה אינו מוריד מתוכן צוואתה. לאור האמור דחה ביהמ"ש את התנגדות התובע והוציא צו לקיום הצוואה. בנוסף, חויב התובע בהוצאות משפטיות לטובת הנתבע, בסכום של 20,000 ₪.
כתיבת תגובה