החברה שלנו כבר מזמן אינה יציבה, נוכל להאשים את הפוליטיקאים, נוכל להאשים את המצב הביטחוני, נוכל להאשים את עצמנו – העובדה היא שהפכנו לאוסף של קרעים שאינם מתאחים. איך עוצרים את כדור השלג לפני שהכל ייחרב?

תקשורת מאפשרת לעבור משוֹנוּת לקיום בצוותא ועל כן היא תנאי הכרחי לקיום קהילה. למעשה, איכותה של קהילה אנושית תלויה בטיב התקשורת בין חבריה: היא תפרח או תיבול, תשתקם או תקרוס על פי נתיבי התקשורת הקיימים בה וכישורי חבריה להשתמש בהם. ד"ר מולי פלג, מנהל ביה"ס הבינלאומי במרכז האקדמי לחברה וחינוך אורנים החוקר את הנושא קיימות חברתית מציע לנו להתבונן היטב בעצמנו ולהתחיל בדיאלוג: "המונח קהילה הוא רב פנים ודיסציפלינות שונות מתייחסות אליו אחרת. פרק זה מושפע מהגישה הסוציולוגית המאבחנת שני קריטריונים עיקריים לקיומה של קהילה: מערכת יחסים של השפעה הדדית, ומחויבות הנשענת על ערכים ונורמות משותפות Etzioni, 1996)). המונח קהילה מוצג כאן באופן ההיוריסטי והגנרי ביותר הבא לציין קבוצה אנושית, או "מצב צבירה אנושי" של התחברות בני אדם יחד. התזה המרכזית המפותחת בהמשך היא שעתידה של קהילה אנושית–בטחונה ושגשוגה–יכול להיות מובטח רק על ידי מציאת האיזון בין רצונות פרטיקולריים לאחריות חברתית. איזון כזה מושג באמצעות דיאלוג ערכי ושיח המבוסס על תקשורת בונה. החברה הישראלית כדוגמה מאפיינת לחברה משוסעת על ידי קונפליקטים אידיאולוגיים ומוסריים, חייבת לפתח תרבות של דיאלוג ערכי על מנת לשרוד.
חברה השואפת להפוך לחברה ממשית חייבת לפתח לעצמה הבנה מוסכמת של מהות הטוב ומערכת ערכים מכוננת שתתמוך בהבנה כזאת. זהו הבסיס הבלעדי עליו יכולה וצריכה חברה ממשית להבטיח את קיומה ואת שגשוגה לאורך זמן. משמעות הטוב כאידיאל הקיום בצוותא, עשויה להיות שונה ומגוונת בעיקר בחברה הטרוגנית כחברת מהגרים. על מנת לצקת משמעות באידיאל המופשט הקרוי הטוב (virtu) (Aristotle, 2013:179), הקמתה של מערכת ערכים המובנת ומקובלת על מרבית חברי הקולקטיב ואשר הם מחויבים לה ולהשלכותיה, היא משימה הכרחית וחיונית.

בחברה ממשית שהשיוך אליה מושתת על זהות קולקטיבית, ולא על קונסטלציה של תיאום ציפיות, חברים מונחים על ידי מערכת ערכית בה הם מאמינים ולה הם נאמנים. ככל שהמערכת הערכית אמינה ונגישה לכולם, כך יפחת הצורך בחוקים או נהלים כדי ליצור זיקה משותפת. אך כאן מתעוררת דילמה יסודית ובעייתית ביותר: כיצד יוצרים מערכת ערכים כזאת, שתכלול את כל מרכיבי הקהילה ואשר תעודד את כולם לחיות לפיה, ואיזה ערכים כוללים בתוכה? יתרה מכך, בהנחה שכל תת-קבוצה שהצטרפה למכלול ההולך ומתהווה, מחזיקה במערך ערכים, נורמות ואמונות משלה, המגדירים ומעצבים את זהותה ודרך חייה, כיצד ניתן לגבש את כל המערכות היקרות הללו למקשה אחת המגדירה את הקהילה המאוחדת ותעניק לה קיימות? איזו קבוצה תהין לוותר על מאפייניה המייחדים ומי תקריב את זהותה למען הכלל? ברור כי כפייה של ערכי קבוצה אחת על רעותה, או התכתשות בין הקבוצות השונות על אמונות ונורמות ראויות תפגום קשות בסיכויי הקיימות של החברה החדשה על אף הכוונות הטובות. קיימות חברתית חייבת אם כן להתמקד בדיאלוג ערכי ולא בקונצנזוס טכני (Ratner, 2004), או פרוצדורלי.
דיאלוג ערכי הוא שיח המנסה להבין, לגשר ולהכיל מערכות ערכיות שונות על מנת ליצור חיבור קונסטרוקטיבי ביניהן (Young, 2017) . שיח כזה יוצא מהנחה שכל המערכות הנורמטיביות המשתתפות בניסיון לבנות קהילה גדולה יותר לגיטימיות במידה שווה. דיאלוג ערכי הוא אתגר בשל הרגישויות הטמונות במפגש של עקרונות מוסר, אמונות ואידיאלים סיכויי ההתנגשות ביניהם. על כן, כדי לנתבו לכיוונים בונים ולצלוח אותו בהצלחה, כדאי לפתח מיומנויות ניהול והשתתפות בדיאלוג כזה. דיאלוג ערכי אמיץ וכן עשוי להוליך ליצירת ליבת ערכים, שהיא קריטית לכינונה ופיתוחה של קהילה ברת-קיימא. בשל חשיבותם הרבה ובשל אופיים המופשט, שני המושגים האלה—ליבה של ערכים ודיאלוג ערכי, זקוקים לפיתוח נוסף.
דיאלוג הוא נתיב תקשורת המושפע רבות מהסביבה התרבותית בה הוא נוצר. ניתן בהחלט להעריך שקיימות תרבויות המקדמות דיאלוגים ותרבויות המעכבות אותם. תהליכי התקרבות והסתגלות אל השונה מתבססים על נטישת השאיפה להוכיח עליונות וכפיית ערכים ודרך חיים. תהליך של התפייסות, אשר בו מערכות ערכים מנוגדות מתאמצות להפוך יחס עוין ועימותי לשיתוף פעולה והדדיות, חייב להמשיך מגמה זאת (Dujon, Dillard, and Brennan, 2013). אך, כפי שצוין, זהו איננו תהליך קל או פשוט: פיוס מצריך אומץ לשמוט רגשות, דימויים והתייחסויות רבות שנים וחזון ליזום ולסלול נתיב של שינוי. המאמצים לחולל שינוי בסדר גודל כזה מתרחשים, בדרך כלל, בתחומי הפעילות הבאים: פוליטי, דיפלומטי, צבאי, כלכלי או אסטרטגי. אך דווקא תחום פעילות הטומן בחובו פוטנציאל רב לשיתוף פעולה בין ניגודים, התחום התרבותי, נזנח ונשכח.
החברה הישראלית כחברת מהגרים, היא חברה הטרוגנית המאגדת בתוכה לאומים, עדות, דתות ותרבויות שונות. תהליך ההתחברות של הקבוצות המגוונות האלה הוא תהליך מורכב ורצוף מתחים ועימותים. לכל אחת מקבוצות הזהות—יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מזרחיים ואשכנזים—רצונות, יעדים ורגישויות משלה (פלג, 1997, 2002). פעמים רבות סדר העדיפויות שלהן מתנגש ונוצרים שסעים המפלגים את החברה ומערערים את יציבותה. סוגיית צביונה ואופייה של החברה הישראלית נדחקה במשך שנים רבות לשוליים בשל דחיפותם של ענייני הביטחון והמדינה. גם כאשר התפנו מקבלי ההחלטות לדון במהות החברה הישראלית, הפתרון שהגו התברר כשגוי: מודל כור ההיתוך לא היה יכול לצרוף את כל מרכיביה השונים של החברה בישראל לישות הומוגנית אחת. הוא יצר עליונות של תרבות דומיננטית אחת על אחרות ובמקום להעלים את השסעים החברתיים, פעל המודל להעמיקם. מודל כור ההיתוך נשען ביסודו במקרה הרע על חוסר שיח והכתבה מלמעלה ובמקרה הטוב על שיח עימותי, שהתעורר בשנות השבעים לויכוח, לאלימות ולנתקים. מודל רב התרבותיות שאמור להחליף את מודל כור ההיתוך, חייב להיות מושתת על דיאלוג ערכי-אמונתי כדי לשרוד.
כדי להצליח, חייב הדיאלוג הערכי בחברה הישראלית להיות מושתת על שלושה עקרונות מסייעים: מריכוזיות לביזור, יצירת זיקה ותקשורת בין תרבותית ומניעת פגיעה. על פי העיקרון הראשון, מריכוזיות לביזור, הקהילות התרבויות השונות בחברה הישראלית ייהנו מחופש רב יותר לעצב את ענייניהן. ההסדרים האחידים המוחלים על ידי המוסדות המרכזיים של המדינה על כל אזרחיה ותושביה ידוללו, ורבים יועברו לניהול הקבוצות התרבותיות. במציאות הרב תרבותית הישראלית חייבת להתפתח דינמיקה המושתתת על יצירת שיווי משקל חדש בין אחידות לבין שונות, כאשר השונות מוערכת לא כמאיימת וכקוראת תיגר אלא כמחזקת ומעשירה את צביון החברה. יצירת זיקה ותקשורת בין תרבותית אף הוא עיקרון מכונן מכיוון שהתרבויות השונות בחברה הישראלית זרות ומנוכרות זו לזו ואין ביניהן כמעט כל תקשורת. זיקה בין תרבותית הדדית תלכד ותחסן את החברה הישראלית. לשם כך יוקמו מסגרות רבות ככל האפשר למפגש ושיתוף פעולה בין מזרחים לאשכנזים, בין דתיים לחילוניים ובין יהודים לערבים הן במוסדות המדינה והן במוסדות של החברה האזרחית. לבסוף, יציבותה והמשכיותה של החברה הישראלית תתאפשר הודות לעיקרון על פיו כל קבוצה תרבותית תהיה נכונה לוותר על מימוש עקרונותיה ומנהגיה, אם מימוש זה יהיה כרוך בפגיעה קשה בערכיה של קבוצה אחרת. דיאלוג ערכי לחברה הישראלית איננו בחזקת אפשרות, הוא חובה וצו חיים. החברה הישראלית כחברת מהגרים רבת שסעים, המכילה בקרבה מיעוט לאומי תרבותי ניכר, לא תוכל לממש קיימות ללא דיאלוג בין הקבוצות המרכיבות אותה. דיאלוג ערכי אמיתי עלול לערער את עמוד התיכון עליו הושתתה החברה הישראלית– עליונותה של מערכת ערכים אחת על אחרות. כדי להגיע לקיימות, על החברה הישראלית להשתית את זהותה ודימויה העצמי על בסיס חדש ואחר לחלוטין מזה שהתרגלה אליו".