מאת חנן זיסו

רצח של הנער ימנו זלקה ז"ל מהקהילה האתיופית הוא לא עוד כותרת חולפת הוא מראה. מראה כואבת שמציבה בפני החברה הישראלית שאלות שלא נעים לשאול, אבל כבר אי אפשר להמשיך ולהתחמק מהן.
כמה פעמים עוד נצטרך להתעורר לטרגדיה כזו כדי להבין שמדובר בתופעה עמוקה יותר מאירוע נקודתי? לא מדובר רק באלימות, מדובר בתחושת ניכור, בחוסר אמון, ולעיתים גם בגזענות שמחלחלת מתחת לפני השטח. צעירים רבים יוצאים לרחוב לא רק מתוך כאב על אובדן חיים, אלא מתוך תחושה שמישהו לא רואה אותם באמת.
הקהילה האתיופית היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הישראלי. היא הגיעה לכאן מתוך חלום, הקרבה ואמונה. אבל עבור רבים מבניה, המציאות בארץ עדיין רצופה מחסומים בחינוך, בתעסוקה, ולעיתים גם ביחס מצד רשויות האכיפה. האירועים הקשים שמסתיימים באובדן חיים רק מעמיקים את הקרע.
חשוב לומר ביושר, האחריות כאן היא לא רק של גורם אחד. היא של המשטרה, של מערכת החינוך, של ההנהגה, אבל גם של כל אחד ואחד מאיתנו כחברה. האם אנחנו באמת מקשיבים? האם אנחנו מוכנים להכיר בכך שיש בעיה? או שאנחנו מעדיפים להמשיך הלאה עד המקרה הבא?
דווקא ברגעים כאלה נבחנת חברה. לא בכותרות, אלא במעשים. זה אומר חקירה שקופה ומעמיקה, זה אומר אחריות אישית ומערכתית, וזה אומר גם שינוי עמוק לא רק בתגובות, אלא בתפיסות.
אם לא נלמד מהכאב הזה, הוא יחזור. אם לא נביט למראה, היא תמשיך להיסדק.
זה לא רק סיפור קהילה אחת. זה סיפור של מדינה שלמה והבחירה אם לשנות, עדיין בידיים שלנו.
הרצח המחריד אינו רק טרגדיה אישית או משפחתית הוא זעזוע שמכה בלב החברה הישראלית כולה. יש רגעים שבהם המילים “בלתי נתפס” כבר לא מספיקות, כי הכאב, הזעם והתחושה שמשהו כאן נשבר גדולים מדי.
כשנער מאבד את חייו באלימות כזו, אי אפשר להסתפק רק בגינוי. זה מחייב הסתכלות עמוקה יותר, איך הגענו למצב שבו צעירים פוגעים זה בזה עד כדי אובדן חיים? מה קורה ברחובות שלנו, בשיח שלנו, באווירה הכללית, שמאפשרים לאלימות להפוך לכלי?
במקרה של זלקה ז"ל, התחושות קשות עוד יותר, כי הן נוגעות גם לפצע פתוח מקומה של הקהילה האתיופית בישראל. שנים של תחושות קיפוח, חוסר אמון ולעיתים גם אפליה, יוצרות מציאות מורכבת שבה כל אירוע כזה נטען במשמעות רחבה יותר. גם אם נסיבות המקרה הספציפי עדיין נבדקות, אי אפשר להתעלם מההקשר החברתי שבו הוא התרחש.
אבל חשוב לא לטעות, האחריות כאן אינה של קהילה אחת. האלימות היא בעיה כלל ישראלית. היא חוצה מגזרים, גילאים ורקעים. אם לא נילחם בה באופן שורשי בחינוך, באכיפה, וביצירת אופק ותקווה לצעירים נמשיך לראות מקרים שמטלטלים אותנו פעם אחר פעם.
התגובה שלנו כחברה לא יכולה להיגמר בכאב רגעי וברשתות החברתיות. היא צריכה לבוא לידי ביטוי בדרישה לאמת, לצדק, ולשינוי אמיתי. לא עוד טיפול נקודתי, אלא מאבק עמוק באלימות, בגזענות ובהזנחה.
מותו של ימנו זלקה צריך להיות נקודת מפנה לא עוד שם שמצטרף לרשימה. השאלה היא אם נבחר לראות בכך קריאה לפעולה, או שנחכה, שוב, לאסון הבא.
הרצח הוא לא רק טרגדיה מזעזעת הוא תמרור אזהרה ברור לגבי הדרך שבה אנחנו מחנכים את הדור הצעיר, ומה אנחנו מאפשרים שיקרה סביבם.
אם יש מסקנה אחת שאי אפשר להתחמק ממנה, היא שהמאבק באלימות לא מתחיל ברחוב הוא מתחיל הרבה קודם, בבית מאתנו ההורים ובמערכת החינוך. אי אפשר לצפות מנוער לשלוט בכעסים, לכבד אחרים ולפתור סכסוכים בלי אלימות, אם זה לא משהו שהם לומדים ומתרגלים מגיל צעיר.
החינוך צריך להשתנות בכמה מישורים, ולא בסיסמאות:
קודם כל חינוך רגשי אמיתי. לא שיעור חד פעמי, אלא תהליך. ללמד בני נוער לזהות כעס, להתמודד עם תסכול, להבין השלכות. לתת להם כלים, לא רק ציונים.
שנית גבולות ברורים.
נוער צריך לדעת שיש קווים שלא חוצים. לא מתוך פחד, אלא מתוך הבנה שיש אחריות. אכיפה ברורה ועקבית היא חלק מהחינוך, לא רק ענישה.
שלישית תחושת שייכות.
כשנער מרגיש שקוף או מודר הוא עלול להידרדר למקומות מסוכנים. כאן נכנס גם ההקשר של הקהילה האתיופית, חברה שלא מצליחה לתת לכל צעיר תחושת ערך ושייכות, מייצרת פצעים עמוקים.
ורביעית דוגמה אישית.
נוער רואה הכול. אם השיח הציבורי אלים, אם המבוגרים מתלהמים ברחוב וגם בממשלה ובכנסת למשל, אם אין כבוד זה מחלחל. אי אפשר לדרוש מהם משהו שאנחנו לא מקיימים בעצמנו.
אבל חשוב להיות כנים, חינוך לבדו לא מספיק. צריך גם מערכת שלמה שתומכת רווחה, קהילה, הזדמנויות אמיתיות, וגם טיפול באלימות ברשתות החברתיות שמעצימות סכסוכים.
התגובה לרצח כזה לא יכולה להיות רק אבל. היא חייבת להפוך לתוכנית פעולה. לא עוד פרויקט זמני, אלא שינוי עמוק בגישה, לראות כל נער, לזהות מצוקה בזמן, ולתת כלים אמיתיים לחיים.
השאלה היא לא רק איך מונעים את המקרה הבא אלא איך בונים דור שלא יגיע לשם מלכתחילה.