הרב אמנון ריבק, רב קהילת מעלות טבעון

הסיפור מוכר: בלק מלך מואב, חושש מהתקרבות בני ישראל בדרכם לארץ ישראל. הוא שוכר את הנביא המסופוטמי הידוע בלעם, כדי שיקלל אותם. בלעם מתייעץ עם אלוהים, שמציע לו לסרב, אבל כשהמואבים מתעקשים וחוזרים עם הצעה משופרת, ה' מורה לבלעם להתלוות אליהם, בתנאי שיאמר רק את המילים שהוא שם בפיו. לאחר פרק מוזר בו האתון של בלעם רואה את מלאך ה' חוסם את הדרך, פותחת את פיה ומדברת אליו, וגורמת לו לראות מה שלא ראה קודם, בלעם ובלק עולים להר המשקיף על מחנה בני ישראל. שלוש פעמים, בשלושה במקומות שונים, הם בונים מזבחות ומקריבים קורבנות, אבל בכל פעם, לתסכולו הרב של בלק, משמיע בלעם ברכות במקום קללות.

ולכאורה – ברכות נהדרות. איזו תחושת עוצמה אנחנו מקבלים כשאנחנו שומעים שכך אומרים עלינו – "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב", ואז "הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא; לֹא יִשְׁכַּב עַד-יֹאכַל טֶרֶף, וְדַם-חֲלָלִים יִשְׁתֶּה", ומאוחר יותר, "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ; מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ, וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר". אבל סכנה גדולה מרחפת מאחוריהן – גבהות הלב, תחושת היכולת הבלתי מוגבלת, המחשבה כי טוב להיות "לבדד ישכון". והרי כבר בסיפור (השני, זה של פרק ב) בריאת העולם אנחנו קוראים "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ." והמלה בדד – כך מפנה את תשומת לבנו הרב הלורד ג'ונתן סאקס – המלה 'בדד' מופיעה בהקשרים קשים רבים, כשהנורא מכולם כמובן "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם" – הפסוק הפותח את מגילת איכה. לא טוב לא לעם ולא לאדם להיות לבד, לחוש שהוא "לְבָדָד יִשְׁכֹּן", שאין לו על מי לסמוך, וש" וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". ואכן, חז"ל כבר הבינו כי בלעם לא היה מאוהבי ישראל, והברכות האלה ותחושת הכוח שהן יצרו, והעצה שהוא – על פי מסכת סנהדרין ק"ו – נתן למנהיגי המדיינים, גרמו לבני ישראל להביא על עצמם אסון באמצעות ניאוף ועבודת אלילים, לאחר שפותו על ידי הנשים המקומיות, ואלה הביאו למגפה נוראית אשר מתו בה עשרים וארבעה אלף.

אבל אם מדברים על לִשְׁכּוֹן, ברכת מִשְׁכְּנוֹת אחת יפה השאיר לנו בלעם: "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר; כַּאֲהָלִים נָטַע ה', כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם." ורש"י מוסיף " עַל שֶׁרָאָה פִתְחֵיהֶם שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין זֶה מוּל זֶה:" – התנהגות של כבוד לפרטיות של כל אחד, לצלם אלוהים שבכל אחד ואחת.

שנדע לכוון משכנותינו, שייטבו אוהלינו. שלא נשכון בדד.