בחיים יש רגעים כאלו שבו אתה, את, אנחנו, כל אחד מאתינו מרגיש חלק ממשהו הרבה יותר גדול. אלו הם המקרים האלו שהשלם גדול מסך חלקיו. אנחנו חלק מסיפור של עם שסבלו הפך לחלק מהזהות שלו, שלנו. ש"י עגנון תאר את זה אולי בצורה הטובה ביותר – "עיקר הצרה היא שהכל בא במכאוב".. האושר הגדול שאנחנו חווים מהיום ברמה הלאומית בוודאי מונחל אצל לבבותיהם של כל היהודים באשר הם. אולם, הוא בא במכאוב, מכאוב גדול, גדול מידי. השמחה העצומה מהולה בעצב רב וכבד שירד על עמנו. וזה אנחנו, היהודים.

אוהבים לכנות ימים כאלו כ'ימים היסטוריים' ולמרות שזה נשמע כקלישאה הרי שזה נכון. ימים היסטוריים, החטופים חוזרים הבייתה. וכמה שחיכינו לרגע הזה, המיוחד הזה. אפילו הנשיא האמריקאי הגיע עד לכאן להשתתף איתנו בשמחתנו ואנחנו מחזירים לו טובה ואהבה ובעיקר תודה. אנחנו היהודים יודעים להודות למי שמיטיב איתנו, ראו כמה יישובים ורחובות על יקיר נוסף של העם היהודי, הלא הוא – הלורד בלפור וזו רק דוגמא אחת קטנה. נוכל להניח שגם שמו של הנשיא הנוכחי יוזכר בדברי הימים של היהודים לדורי דורות.

אלו הם הרגעים האלו שמאחדים את העם שלנו, וכמה שרגעים כאלו חסרים בנמצא.

היום זו יכולה להיות נקודת פתיחה מיוחדת במינה לפתוח דף חדש בכל היחסים הפנימיים שלנו. אחת מהסיבות להפסקתה של מלחמת העצמאות הייתה המותשות של העם ושל הלוחמים מהמלחמה הארוכה והרצון של בן גוריון להתחיל להסתכל פנימה ולבנות את המדינה שלנו. היו אלו שנות הצנע הקשות אבל העם קיבל עליו את שהיה צריך והלכנו וגדלו והתפתחנו כמדינה על אף הקשיים והיו והם היו ורבים. בהקבלה אנחנו נמצאים במקום דומה.. ההון האנושי במדינה נשחק, עייפנו ממלחמות ועודנו נחלום על השלום. מלחמות הן אף פעם לא טובות אולם הן יכולות להיות ולמעשה חייבות להיות הדרך והפלטפורמה לשינוי סדרי עולם ובמיוחד פנימה כאן במדינה ובחברה אך גם נישא תקווה לשינוי בסדרי העולם גם אצל שכיננו. לעיתים אנחנו שבויים בתפיסות עולם שכבר לא משרתות אותנו ומלחמה באה לשים להם סוף ולאחריהן תבוא ההזדמנות לשינוי. גם דברים שנראים בלתי נתפסים יכולים לפתע לקבל תפנית חדה ולהפתיע בטובתם ואולי יתכן תקופה חדשה במזרח התיכון כולו ואולי אף בעולם כולו.. מכאן יכולה לצאת הבשורה, ואולי הייתי כחולם.

אחרי שהחטופים כאן סוף סוף, והמלחמה הופסקה, כולנו צריכים להיות לעסוק עכשיו במחבר, בדברים שמחברים אותנו כעם. לעסוק בפיוס, לפשר, לבאר, להוריד חששות ולהעלים פחדים. כולם כבר יודעים שאנחנו באותה הסירה במים הכי סוערים בעולם ועלינו להחזיק ידיים גם ובמיוחד בימים קשים. ובעקבות כך יבואו גם הימים הטובים וכשאלו יבואו אולי תשקוט הארץ 60 שנה. עלינו לקבל אלינו חזרה את החיילים שלנו, לחבק אותם, להקשיב להם להיות איתם. עלינו להיות עם הפצועים, בלב, בנפש ובגוף. עלינו להיות עם היישובים בצפון ובדרום ולתת להם יד לשקם את עצמם. אנחנו יודעים להפריח שממה, אנחנו יודעים להקים קהילות. ברמה הלאומית נקווה ונייחל שהמנהיגים שלנו יכווינו אותנו למקומות האלו, ברמה האישית הפרטית שלנו נפעל אנחנו. את שלנו אנחנו נעשה ונתחיל כבר מהיום, מעכשיו. לכך נייחל ולכך נפעל ולשם נכוון.

יש לנו את הזכות האנשים כאן בישראל לעמוד בראש החנית של הדרך לפיוס. כאן בתוך עמנו, יש לנו החובה ולפי ההתגייסות של העם שלנו אפשר לומר – שיש לנו גם את היכולת לכך.

אני קורא ומבקש שביחד נפעל לקדם את נושא האחדות בעם, ה-למה הוא ברור לחלוטין וגם ה-מה.. אנחנו נעסוק בשנה הקרובה ב-איך. איך אנחנו בחלקת האלוהים הקטנה שלנו ניתן את חלקנו בפיוס ובאחדות של העם.

אני קורא לכם לחשוב על דרכים טובות ונכונות לעשות כן וביחד גם נפעל ליישם את הציווי הזה שמוטל עלינו כאזרחי המדינה היהודית כאן בארץ ישראל.

עלינו לחזור ולהתכנס ולחשוב ביחד איך בדיוק נעשה את, ונעשה את זה וכמה שיותר. עלינו להבטיח למען הדורות הבאים. ונהיה לראש החנית, לראש המחנה ואז יבואו גם כולם.

יום חג למשפחות החטופים, יום חג למדינת ישראל ויום חג לעם היהודי. ממש תיקון נכון, צודק ומתוק של אותו החג מלפני שנתיים.

חג מיוחד במינו ושמח במיוחד למשפחות החטופים, לכוחות הביטחון, לחיילים, לנו ולכל עם ישראל.