ארבעה אחים ממזרח ירושלים טענו כי סבם המנוח הוא בעלים של חלקה בירושלים, לאחר שזו נרשמה על שמו ללא תעודת זהות. מדובר על אדם אשר רכש בשנות ה-50 חלקה בירושלים, שבזמנו הייתה תחת שליטה ירדנית. אותו אדם המשיך להתגורר בבית המגורים שבחלקה יחד עם משפחתו עד מותו בשנת 1991. בצוואתו קבע המנוח כי ברצונו להוריש את הקרקע לארבעת נכדיו – אף הם תושבי מזרח ירושלים.
בשנת 2016 ניסו הנכדים לרשום את הקרקע על שמם, אך בקשתם נדחתה, מאחר ולא הוגשו מסמכים הנדרשים על-פי התקנות, ואשר מעידים על הבעלות בחלקה של הסב.
בעקבות כך הגישו הנכדים תביעה כנגד רשם המקרקעין וכנגד האפוטרופוס הכללי, במסגרתה ביקשו כי בית המשפט יוציא פסק דין הצהרתי, הקובע כי סבם המנוח הוא אכן הבעלים הרשום של החלקה, וכי הם יורשיה החוקיים של חלקה זו. 

הנכדים ניסו להוכיח את הבעלות של סבם בחלקה בעזרת תעודת הזהות והדרכון הירדני שלו, רישום החלקה בפנקס הזכויות על שמו, העתק מצוואתו וצו קיום הצוואה שלו ואף הודעות לתשלום ארנונה על שם סבם, כאשר המוקדמות ביותר הן משנת 1968. כמו כן הציגו התובעים מסמכים מרשות האוכלוסין הירדנית, לפיהם אין רישום בירדן של אדם הנושא את שם המנוח, למעט סבם המנוח של התובעים. זאת ועוד, לאורך ניהול ההליך הוצגו תצלומים ישנים ובהם רואים את הסב ובני המשפחה מקיימים שגרת חיים בנכס, ובנוסף הגיעו עדים אשר היו שכנים של הסב המנוח והעידו על שנות חייו בנכס. 

מנגד, הנתבעים טענו כי לא הוצגו מסמכים חד משמעיים המעידים על כך שהסב המנוח הוא אכן הבעלים הרשום של החלקה בפנקס המקרקעין. בנוסף, הנתבעים טענו כי לא הוצגו מסמכים ממועדים הקרובים למועד הרכישה (שנות ה- 50) ואשר יעידו על זהות הבעלים, אלא רק החל מעשור לאחר אותה תקופה. הנתבעים גם הדגישו כי לא הוצגו שטרות מכר ומסמכי רכישה המעידים על זהות בעלי החלקה. 

בית המשפט קבע בראש ובראשונה כי לאור המסמכים והעדויות שהובאו לפניו ניתן לקבוע כי הסב המנוח הוא בעל הזכות של החלקה, הרשום בפנקס המקרקעין, והסתמך בעיקר על כך שרישום הארנונה הראשון על שם המנוח הוא משנת 1968, סמוך לאיחוד ירושלים.
עם זאת, בית המשפט קבע כי לא ניתן לקבוע, במסגרת ההליך הספציפי, כי התובעים הם יורשי החלקה, וזאת לאור בעיות בצוואת המנוח (שכן במהלך המשפט התברר כי למנוח יש נכדים נוספים המתגוררים בירדן, אשר גם להם מגיעות זכויות בנחלה בתור יורשים וכי הם אינם יודעים על ההליך המתנהל). לאור כך קבע בית המשפט כי על מנת להכריע בסוגית היורשים, על התובעים לברר את תביעתם במסגרת בית המשפט לענייני משפחה.
לאור האמור, דחה בית המשפט את התביעה וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו המשפטיות.