אישה אלמנה וללא ילדים, הייתה בעלת הזכויות בדירת שבקרית גת. בשנת 2017 נחתם הסכם למכירת הדירה ממנה לבני משפחתה: אחיינה של המוכרת ושתי קרובות משפחה נוספות. על-פי הסכם זה, התחייבה האישה למכור את זכויותיה בדירה לרוכשים כנגד תשלום כולל של 860,000 ₪, ובנוסף התחייבו הרוכשים במסגרת הסכם זה לאפשר למוכרת להתגורר בדירה עד יום מותה, וכי הם לא יוכלו למכור את הדירה לצד ג', במשך ימי חייה. 

בהמשך, הגישה האישה תביעה לבית המשפט כנגד שתי הקונות הנוספות, בה ביקשה להצהיר על בטלות הסכם המכר מולן. לטענתה, מאז מות בעלה, הפעיל עליה אחיינה לחצים כבדים על מנת שתוריש לו את הדירה, ואף כפה עליה את רצונו בכך שלקח אותה מספר פעמים לעורכי דין מטעמו והחתים אותה על צוואות שהוכתבו על ידו, ואשר בוטלו בהמשך על ידה. התובעת הוסיפה כי הסכם המכר עם בני משפחתה נחתם במרמה, וללא הבנתה בדבר משמעות המסמכים אשר עליהם היא חותמת. עוד ציינה התובעת כי ההסכם נחתם למראית עין בלבד, שכן האחיין הוא שחשק בדירה, אך היות והינו בעל דירות נוספות, הסכם המכר נחתם מול בנותיו, משיקולי מס בלבד. לבסוף ציינה התובעת כי האחיין הטעה אותה, וגרם לה לחשוב כי הדירה תועבר למעשה לאחיו (אחיין אחר שלה). על כן טענה התובעת כי ההסכם נחתם תחת פגמים של הטעיה, כפייה ועושק, וכי יש לבטלו.

לטענת הנתבעים התובעת היא שהעלתה את רעיון מכירת הדירה לבי המשפחה באופן שבו נחתם וכי האחיין האחר הוא זה שמטעה ומנצל אותה על מנת לזכות בדירה. הנתבעות הציגו מסמכים המוכיחים כי התמורה הועברה במלואה לתובעת, וכי זכויותיהם בקשר לדירה נרשמו ברשם המקרקעין, לאחר שהתובעת חתמה על ייפוי כוח בלתי חוזר שיאפשר רישום זה. הנתבעים דחו על הסף את טענות התובעת בגין מרמה, עושק או כפייה.

יש לציין כי הנתבעים אכן העבירו את התמורה המוסכמת לחשבון הבנק של התובעת, אך למחרת היא ביטלה את ההעברה במלואה והשיבה להם את כספם.

בחקירת הדברים לעומקם, התרשם בית המשפט כי התובעת הבינה היטב את משמעות המסמכים, וכי היא זו שביקשה מיוזמתה לקבוע בהסכם כי היא רשאית תהיה להמשיך להתגורר בדירה משך כל ימי חייה. בקשה זו מעידה על הבנת הסיטואציה ומשמעות המסמכים. עוד הוכח בפני בית המשפט כי התובעת שכרה לשם ניסוח ההסכם עורך דין, דבר נוסף המעיד על הבנתה כי היא נקשרת בהסכם משפטי מחייב.

במהלך ניהול ההליך העידו עורכי הדין מטעם התובעת ומטעם הנתבעים, שעסקו בזמנו בעריכת הסכם המכר. עורכי הדין הבהירו כי התובעת, על אף גילה המתקדם, הייתה דעתנית, העלתה בקשות בנוגע לנוסח הסכם המכר, וכי נראה היה שבעת חתימת ההסכם חתמו הצדדים על ההסכם מרצונם החופשי, לאחר שהובהרה להם משמעות הדברים.

בגמר הדיונים, סבר השופט כי התמונה המלאה של הדברים ומערכות היחסים בין הצדדים לא הובאו במלואן ע"י הצדדים לפני בית המשפט. 

יחד עם זאת, בית המשפט שלל את טענת התובעת לפיה מדובר בהסכם למראית עין. עוד קבע בית המשפט כי עדויות עורכי הדין שערכו את הסכם המכר, וכן הנסיבות שהועלו בעת כריתת ההסכם ובזמן שקדם לחתימתו, שוללות טענות בטלות מכוח כפייה, הטעיה או עושק, וכן כי לא נמצא פגם כלשהו המעיד על היעדר גמירות הדעת של התובעת.

על כן, דחה בית המשפט את התביעה, והצהיר כי הסכם המכר אינו בטל, ועומד בתוקפו. בנוסף, קבע בית המשפט כי על התובעת לשאת בהוצאות הנתבעים, בסכום של 25,000 ש"ח.