למרות הכול אנחנו כאן יחד, חזקים יותר, בתקווה גם למאוחדים יותר וממשיכים יחד להאמין במדינה שלנו, בעם שלנו ובדרך שלנו.

מאת חנן זיסו

יש משהו מבלבל בסמיכות של יום השואה ויום העצמאות זו סמיכות מבלבלת במיוחד בשנה כמו השנה, כאשר מדובר ב 78 לעצמאות ישראל, וכאשר מדובר על שבוע אחר שבוע ממש, כמעט בלי הפסקה באמצע. היא מבלבלת, כמובן, בגלל המעבר החד מיגון לשמחה, אך זה מעבר שאנחנו לצערנו מורגלים בו בזכות ההחלטה להצמיד את יום הזיכרון ליום העצמאות. היא מבלבלת עוד יותר בגלל המסר שהסמיכות הזו נוטעת בתודעתנו. משואה לתקומה, משואה לישראל. משואה לעצמאות. מסר הפוך מזה שישראל מבקשת לשדר.
בין יום השואה ליום הזכרון ויום העצמאות בשנת 2026 לאור המלחמה וה 7 באוקטובר אנו מצביעים על משהו שמקבל השנה עוצמה חריגה במיוחד.
המעבר שבין יום השואה ליום הזיכרון וליום העצמאות תמיד היה טעון, אבל אחרי אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם הציר הזה כבר לא רק היסטורי או סמלי. הוא נעשה אישי, נוכח, פתוח. לא זיכרון רחוק בלבד, אלא כאב שעדיין מתרחש.
אם בעבר היה אפשר, גם אם לא לגמרי, להחזיק את שלושת הימים האלה כסיפור של "עבר הווה ועתיד", השנה נדמה שהם מתכנסים כמעט לאותה נקודה, השואה כבר לא רק "אז", אלא תזכורת קיצונית למה קורה כשאין הגנה, כשאין ריבונות, יום הזיכרון נטען לא רק בנופלים של מערכות עבר, אלא גם באובדן טרי, בפצעים שלא נסגרו ויום העצמאות הוא כבר לא חגיגה פשוטה, אלא שאלה פתוחה מהי עצמאות כשיש עדיין איום קיומי על מדינת ישראל, כשיש שבר פנימי?
הסיסמה "משואה לתקומה" נעשית השנה מורכבת יותר אולי אפילו מתפרקת. כי התקומה לא מרגישה שלמה, והביטחון שעליו היא אמורה להישען התערער. מצד שני, דווקא מתוך זה עולה אפשרות אחרת לקרוא את הרצף הזה לא כקו ישר של פתרון, אלא כתנועה מתמשכת של התמודדות. אולי השנה הרצף בין הימים האלה פחות אומר "עברנו את זה" ויותר אומר "אנחנו עדיין בתוך זה" ובתוך ה"עדיין" הזה יש גם שבר, גם עמידה, וגם חיפוש אחר משמעות.
יש מי שירגיש שהמעבר השנה בלתי אפשר יחד מדי, כואב מדי. ויש מי שדווקא ירגיש שהוא כן משקף אמת עמוקה, שהחיים כאן תמיד נעים בין אובדן לתקווה, אבל בלי פתרונות נקיים.
יום העצמאות השנה מגיע אלינו בזמן אחר. לא עוד חג של שגרה, אלא חג שנמצא בין כאב לתקווה, בין זיכרון להתחדשות.
מאז ה-7 באוקטובר, משהו בתוכנו השתנה. הביטחון נסדק, התמימות נעלמה, והלב של כולנו נפתח לכאב גדול של משפחות שכולות, של פצועים ושל עם שלם שנאלץ להילחם על קיומו ועל רוחו.
ובתוך כל זה מלחמת "שאגת הארי" מזכירה לנו מי אנחנו באמת. עם שלא נשבר. עם שיודע להתגייס, לעזור, לחבק, ולמצוא אור גם בתוך החושך. חיילים ואזרחים, צעירים ומבוגרים כולם חלק מסיפור אחד של אחריות, ערבות הדדית ואהבת הארץ.
יום העצמאות הזה אינו מובן מאליו. הוא נטוע בתוך מציאות מורכבת, אבל דווקא בגלל זה הוא עמוק יותר, אמיתי יותר. הוא מזכיר לנו שעצמאות אינה רק דגלים וזיקוקים, אלא גם היכולת לעמוד יחד ברגעים הקשים, לבחור בתקווה, ולהמשיך לבנות כאן חיים יחד.
זהו יום שבו אנו מרכינים ראש לזכר הנופלים, מחזקים את המשפחות, מתפללים לשלום החיילים ומרימים מבט קדימה, אל עתיד טוב יותר.
כי למרות הכול אנחנו כאן. יחד, חזקים יותר, נקווה למאוחדים יותר וממשיכים להאמין במדינה שלנו, בעם שלנו ובדרך שלנו.
ביום העצמאות ה-78, אנחנו עומדים יחד ומצדיעים לעוצמה הישראלית שאין לה סוף. השנה אנו חוגגים בסימן עוצמות של התחדשות היכולת המופלאה של העם הזה לקום מתוך הכאב של ה-7 באוקטובר, מתוך המלחמה, לשקם יחד את יישובי הצפון והדרום, ולשאוג בקול גדול מול כל מבקשי נפשנו. שנזכה להמשיך לבנות מתוך אחדות גדולה יותר יחד, לצמוח מתוך השברים ולראות את מדינתנו פורחת בביטחון ובשלום.
חג עצמאות שמח ישראל, חג משמעותי, מחזק ומלא תקווה.