ככה זה מאז, כשינואר מגיע והקור חודר יותר לגוף מתחילות המחשבות על אותו לילה קפוא שעוצמתו מורגשת יותר במרחק הזמן ומאז את הצינה הזו לא פגשתי גם בארצות הניכר.

הקור הזה בסוף חודש ינואר מאז אותו לילה ארור, מכניס לדריכות ומבלי לשלוט בכך מעלה שוב את רמת המתח האישי.

הקור הזה מחדד את החושים ובכל שנה מחזיר אותי/אותנו במנהרת הזמן לימים והשעות עוד טרם אותו אסון.

הקור הזה המיוחד אוחז בגוף ואינו נותן מנוחה נוכח שאלות של אם??? ולא מאפשר לתסריט אחר להוביל.

הקור הזה תמיד משתלט על הגוף ומנסה להסביר בפשטות שההפקה נבנתה היטב ואינה יכולה להשתנות.

הקור הזה מעצים עוד יותר במרחק השנים את המראות, הפנים, הריחות והחיוכים.

הקור הזה מעלה בהדהוד את צמד המילים הנוראי "אסון המסוקים".

היינו שם בין הראשונים להגיע וביד נעלמה נדחפנו לתוך הבית הבוער במושב הקסום – שאר ישוב.

רצנו בפרדס בין עצי ההדר המלאים ונמשכנו לכתום צהוב, אבל דווקא הבוער.

הבטנו אל הבית בבושת פנים ומתוכו שמענו יבבות, קולות, צרחות וצעדים מדומים.

רצנו עם נפשנו המעורערת ונחשפנו למראות הגיהינום ושוב אותה יד נעלמה בחרה שניגש ישירות לאחד מאתנו.

ראינו אותו, הבטנו פנימה אל ליבו ובשתיקה משותפת הבנו פה לא נותר צלם אנוש.

המשכנו בריצה אל הבלבול והמועקה ואז הבנו את גודל השעה ובעיקר את גודל הזוועה.

ואז כמו רובוטים אנושיים התחלנו בפעולות במיומנות ביצועית לסדר את המחשבות ובעיקר את התסריט מכאן והלאה.

השנים מלמדות שהבנו הרבה באותם רגעים, ידענו איך מבצעים, פקדנו על הפקודים, עשינו מעשים נכונים, אך לא הבנו לאיזה מנהרה אנו נכנסים.

גם אחרי עשורים (29 שנים) אנחנו חיים עם מנהרה אין סופית של זמן שלא תם ומנסים לשבור את המחשבות על המה והאילו.

זהו הקור של ינואר, שאף פעם לא נותן מנוחה ולא מצנן את האווירה, אלא מתחיל להעביר צילומים תקועים של השמות, החיוכים, המראות, הלהבות והריחות ובעיקר את של אותן משפחות שהן עמוק במנהרת חיינו.

זאת הדריכות של חודש ינואר בואכה פברואר כן הרביעי באותו חודש האילנות, שתמיד מעלה זיכרונות של הלילה הקר בחיינו ובו באחת הפכתי למפקד שנושא על כתפו עול עולמי עד.

ידידיי ורעיי גם האילנות קפאו להן באותו לילה סגרירי, התאנה לא חנטה את פגיה, הסמדר את  ריחו לא נתן והריח ההוא מטלטל בנו מאז ועד בכלל.