משפחות שכולות, מכובדיי כולם.

בוקר ה-12/7/2006 חרוט בזיכרוני לעד. היה זה בוקר שקט ורגוע ואני הייתי בדרכי לביקור שיגרתי במוצבי החרמון, שם גדוד ההנדסה החטיבתי היה בפעילות מבצעית, נפגשנו שם מפקדי היחידות וניהלנו שיחה על הערכת המצב הכללית במרחב. מפקד החטיבה המרחבית – אלוף משנה ניזאר חזר ואמר החיזבאללה נדם, הוא שומר על שקט מופתי ואני מנסיוני בלחימה בגזרה הזו לאורך שנים רבות אמרתי כשהם נעלמים משהו רע קורה. השעה היתה 8:50 בבוקר ואז לקראת 9 הטלפון צלצל על הקו חברי עמי – קצין ההספקה של האוגדה המרחבית של לבנון והוא צעק לי "אחי חניבעל" – שם קוד לחטיפת חיל. מיד חושיי נדרכו וסיפרתי לחברים על השיחה. מפקד האוגדה שהיה בדרכו אלינו התעכב ואני ביקשתי שחרור מהסיור. שוחררתי ונסעתי לדרכי במורדות מהחרמון כבר ראיתי את הנפילות הרבות על מרחב המוצבים ברכס רמים והיה ברור לי שמשהו משמעותי קורה. ביקשתי מהנהג לעצור בצידי הדרך, הוצאתי פנקס והתחלתי ברישום של סדר פעולות מיידי להכנה למלחמה. כל העת ניסיתי לדבר עם מג"ד 82 – עודד בסיוק, אך ללא הועיל. דיברתי עם קצין אג"מ חטיבה והנחתי אותו להיערך למלחמה ולהוציא הנחיות למטה חטיבה ולגדודים. המשכתי בתנועה בדרכי לגזרת גדוד אביבים, שם גדוד 82 של החטיבה היה פרוס בפעילות מבצעית ובדרך החלטתי להיכנס למפקדת הפיקוד, על מנת להבין יותר טוב מה קורה. שם מצאתי פיקוד לא ערוך, רוב מפקדי הפיקוד היו במרכז הארץ, ישבתי לימינו של קצין המבצעים הפיקודי והתחלתי להבין שהמצב ממש לא ברור ויש בעיקר חוסר מידע על התקפת הפתע של החיזבאללה במרחב מוצב נורית. עוד אני בחמ"ל הפיקוד וקצין האגמ הפיקודי מגיע ומספר דקות אחריו מפקד הפיקוד – האלוף אודי אדם. האלוף ביקש לשוחח עם מפקד האוגדה ואז האחרון עידכן אותו על טנק שעלה על מטען בכיפת הדגל – מוצב חודר בלבנון, התפוצץ וכפי הניראה ישנם 4 הרוגים. האלוף הלם על השולחן ושם אז הבנתי שהאירוע הולך להיות מורכב וארוך.

חטיבה 7 תחת פיקודי בימים אלו היתה פרוסה בהגנה על גבולות המדינה מדן ועד אילת – גדוד 82 היה בלחימה בגזרת אביבים, גדוד 603 -הנדסה היה בלחימה בגזרת הר החרמון, גדוד 77 היה בלחימה בגזרת רצועת עזה, שם היתה לחימה מורכבת בימים שאחרי חטיפת גלעד שליט, גדוד 75 היה בלחימה בגזרת מצרים בואכה אילת, פלוגת הסיור החטיבתית היתה בלחימה בתרקומיא ומפקדת החטיבה היתה ברמת הגולן. לאחר ריכוז כוחות שביצענו הצטרפה החטיבה למלחמה לאחר מספר ימים. החטיבה היתה תחת אוגדה 91 לאורך המלחמה ואת עיקר הלחימה ניהלה בגזרה המרכזית של האוגדה במרחב אביבים, מרון אראס, בינת ג'בל, א טירי, רכס השקיף, חדתא, חריס, בית יהון. לוחמי החטיבה כמו גם לוחמי היחידות האחרות נלחמו בחירוף נפש, על מנת להגן על המולדת, פעלנו שם במקצועיות, בעוז רוח, במסירות ועל פי מיטב המסורת והמורשת של לוחמי צה"ל לאורך הדורות. לדרג הלוחמים לא היה ספק באשר לחשיבות המשימה, לערכיות המטרה ולנחישות הרצויה על מנת להגן על העם ולפעול להשבת ההרתעה. גם אם היו שם ויכוחים, אמירות או ספקות כאלו ואחרות אלו לא השפיעו על רוחם של הלוחמים. במלחמה הזו איבדנו את הטובים מחברנו לנשק, כל אחד מהם נהרג על הגנת המולדת ופעל בחרדת קודש בכדי להשיב את השקט לגבולה הצפוני של המדינה ולפגוע פגיעה קשה בארגוני הטרור. היו אלו ימים בהם העם איחד את שורותיו ונתן את הרוח הגבית ללוחמי העוז של יחידות צה"ל. חשנו את הרוח הנושבת, המחזקת אותנו בכדי שנעמוד במשימות. פעלנו שם תוך הבנת כובד האחריות על כתפנו, נלחמנו תוך הקפדה על ערכי צה"ל ושמירה על מוסריות הלחימה ויותר מכל נלחמנו מתוך תחושה עילאית של שליחות. היינו שם כשליחי העם ונשאנו על גבינו את ההבנה שאנו נדרשים בשמו לעשות הכל על מנת להכריע את האויב המאיים על ריבונותינו. מיד עם צאת אחרון הלוחמים מלבנון ולאחר סגירת שערי הגבול על ידי לוחמי חטיבה 7 נתבקשתי לראיון תקשורתי, המראיין שאל שאלות רבות ואחת מהן פגעה בי שלא לומר העליבה. המראיין שאל "האם פני הדור כתמול שלשום?" והוא בעצם העביר שאלה שגם ביטאה תחושה של רבים בציבור. בחרתי לתת למראיין ולמאזינים תשובה דרך סיפור שחוויתי בעיצומה של המלחמה. לאחר פגיעה של טיל נ"ט בטנק מפלוגה א/82 בכפר מרון אראס, חילץ מפקד הטנק את הטנק לגבולות ישראל ובדרך דיווח כי הטנק ניפגע ויש לו פצוע. כוחות הרפואה הגיעו לאיזור קיבוץ יראון ושם החלו לטפל בפצוע – אור בראון תותחן הטנק בתחילה היו משוכנעים כי אור אינו בן החיים, אך לאחר טיפול רפואי משמעותי הוזנק מסוק והטיס אותו לרמב"מ ושם הצילו את חיו – היה ברור כי הפגיעה אנושה ואור איבד את שתי רגליו כתוצאה מכך. בזמן הטיפול הרפואי בשטח הגעתי לנקודה וביקשתי לשוחח עם מפקד הטנק – לוחם בן 19 ושם ניסיתי להרגיעו ולעודד את רוחו לאחר פגיעת טיל בטנק וחברו הצעיר ממנו שנפצע אנושות. לאחר דקות ארוכות כשהמריא המסוק לבית החולים, ביקש מפקד הטנק שאשחרר אותו לחזור לטנק ולעלות חזרה ללחימה במרון אראס. אני חיבקתי אותו וביקשתי שימתין עד אשר נשלים תותחן לטנק, ואותו מפקד התעקש ואמר "המפקד החברים שלי שם נלחמים והם זקוקים לי, ועל ישובי הצפון עדיין יורים" זקפתי קומה והייתי מלא גאוה על כך שאלו הם הלוחמים ושזהו פני הדור וכך פעלו הדורות לאורך שנות קיומה של המדינה ואני משוכנע שזהו פני הדור העתידי, כי אין לנו ארץ אחרת.

משפחות שכולות עשינו הכל על מנת להכריע את האויב ולהשיב את ההרתעה והשקט לגבול זה, פה למרגלותינו נענו קדימה ופגענו בהם, באלו שכל רצונם היה לשבש את חיי התושבים ואת חיי העם והאומה. עשינו הכל על מנת להשיב את לוחמינו הביתה, שלמים ובריאים, וזאת על פי המורשת, הערכים וההבנה המחייבת, כמו האחרים גם אני כשלתי במשימה זו, אך כאן המקום לומר ששדה הקרב הוא שדה של הרס וחורבן ואנחנו המפקדים בכל הרמות עשינו הכל בכדי להגן על המולדת ולהשיב את הבנים הביתה. הבנים היו והינם אות ומופת למדינה ובזכותם אנו ממשיכים את קיומה של מדינת ישראל. אתם שילמתם מחיר כבד מנשוא, מחיר אותו אתם נושאים בכל שניה מחייכם, אני בוחר לחבק חיבוק אמיץ כל אחת ואחד מכם ומבקש מכם תעמדו זקוף ותהיו מלאי גאווה כי הם ציוו לנו את החיים. גבורתם וזכרם הוא נר לרגלינו והם עיצבו נדבך חשוב בתולדות העם היהודי בארץ ישראל. אני יודע וחי את כאבכם ממקום של מפקד לפקוד – כאב לבן, מבקש מכם שאו בגאווה, את גבורתם העילאית, על אף הקושי הרב, ואל תותירו לספקנים מקום לערער את גבורתם.

לכם בני הנוער העומדים לפני גיוס אומר זיכרו כי יש לנו את הטובים ביותר בבני הנוער העולמי, אתם עומדים לשאת את נס ההגנה על המולדת, חובתכם לפעול עד חירוף הנפש ומתוך הבנה של שליחות מהי. אני משוכנע שאתם טובים מאיתנו ולי אין ספק כי תובילו את העשיה בגאווה רבה.

מכובדיי כולם את הלחימה הובלנו בהתאם לערכי הליבה של מדינת ישראל וצה"ל וברוחה של חטיבה 7 לאורך הדורות, פעלנו בדבקות, במקצועיות, בתחושת שליחות ובהקפדה של שמירת חיי האדם ותוך חתירה לניצחון. בדרך טעינו והפקנו לקחים, התקדמנו בעוצמות אש ללא פשרות, תדרכנו וירדנו לפרטים, לא התפשרנו על איכות הביצוע ויותר מכל למדתי על העוצמות האנושיות הקיימות בנו כעם וכצבא ובעיניי העוצמה האנושית הזו היא היתרון המשמעותי ביותר שלנו כעם מול כל אויב. יש בנו את המיטב שבמיטב של עם ישראל ואלו פעלו במלחמה הזו במופתיות וברעות המיוחדת ללוחמי צה"ל.

הימים הם ימים של המשך אתגרים בטחוניים לנו כעם וזה מכבר הסתיים סבב לחימה נוסף בגבולה הדרומי של המדינה, תוך כך שארגוני הטרור מנסים לזרוע בנו הלם ופחד. וגם כאן בצפון על אף השקט שהושג מאז המלחמה הזו האויב מנסה לאתגר ולהרים ראשו. האתגרים הבטחוניים הם רבים ומורכבים וכולנו כאזרחים צריכים לסמוך על הצבא החזק שלנו שיעשה הכל, כמו בכל המשברים הבטחוניים בארצנו, על מנת לאפשר לנו להמשיך להתקיים בחלקת האלוהים הקטנה שלנו.