השבוע עם פתיחת המו"מ בין ארה"ב לאיראן באסלאמבאד הסתיים עוד פרק בסדרת האריות – "עם כלביא", "שאגת הארי", אך הפרק האחרון עוד לא נחתם.

ההישגיים הצבאיים, אסטרטגיים הם בעלי ערך חסר תקדים – ההנהגה האיראנית ברובה מסרה את נשמתה, חיל האוויר שם לא קיים, חיל הים הוטבע, ההגנה האווירית קרסה, מערכות הפיקוד והשליטה הושמדו, התעשייה הצבאית נפגעה כמעט וחוסלה, תשתיות רבות יצאו מכלל פעולה ועוד הישגים שיצריכו שנות שיקום רבות מאוד ואסור לנו להקל ראש בהישגים הללו וישנם בתוכנו כאלו שמצחקקים בלגלוג נוכח ההישגים.

יחד עם זאת העמקת ההישגים הצבאיים חייבת לבוא לידי ביטוי בהליך המדיני שעתיד להסתיים לפחות בעקרונות בשבועיים הקרובים. זו העת שהמדינאים ימריאו, יתקפו, יסתערו, יתחבלו ויעשו את כל הפעולות הדרושות בשיח המדיני דיפלומטי בכדי למנף את ההישג בהסכמים שיחתמו מול איראן, מול לבנון ובמזה"ת בכלל. הגיעה שעתם של המדינאים בכדי לקחת הישגים אלו קדימה ולתרגם אותם היטב ב"שדה הקרב הדיפלומטי". טראמפ וארה"ב נחושים בסוגיית הגרעין והוצאת האורניום המועשר מגבולות איראן, נחושים בפתיחת מיצרי הורמוז ושחרור עורק חיים משמעותי לכלכלה העולמית, נחושים בהגבלת היכולות המלחמתיות העתידיות באיראן ונחושים במניעת התמיכה בטרור העולמי בהתאמה מדינת ישראל רואה בסוגיות אלו כמרכיב מרכזי ובעלות ערך משמעותי להסרת האיום האיראני מסדר היום הלאומי.

מאידך הנחישות האיראנית, שמובלת על ידי הקיצוניים שבמשמרות המהפכה יעשו הכל בכדי לחבל בתוכניות של ה"שטן הגדול" וה"שטן הקטן" ויערימו כל קושי אפשרי. אחרי שאיבדו כל כך הרבה נכסים באיראן בפרט ובמזה"ת בכלל הם ינסו בכל כוחם להשיג הישג בשדה הדיפלומטי והם קשוחים לפחות בשלבי הפתיחה, הם מחפשים תמונת ניצחון וכעת הם מבינים שרק דרך המו"מ ניתן יהיה, אחרי המהלך של טראמפ באשר למצרי הורמוז. כולנו היינו משוכנעים שהעם האיראני כבר יצא לרחובות וימשיך את המהלך עד נפילת השלטון החומנייסטי, אך הפחד עדיין שורר ברחובות ואנשי הביטחון שם, כפי שכבר עשו ימשיכו לירות ללא אבחנה בכל אזרח שיאיים על הקיצוניים. להערכתי ביום שאחרי שקיעת אבק הקרבות העם באיראן יבין את גודל הנזק, בעיקר הכלכלי, יספוג מהלומות וגזירות כלכליות, יכרע תחת הנטל ויצא לרחובות בהמוניו אם במחאה שקטה ואם במחאה אלימה. על פניו ניראה שבמידה רבה שעון החול להנהגה הנוכחית באיראן נמצא במצב בו לא תיהיה אפשרות לחזור לאחור הן במישור הפנימי והן בהיבטים הבינלאומיים.

במידה רבה מצער לראות את מקהלות המייללים ש"הופכים את עורם" חדשות לבקרים ומבשרים על רפיסות ההנהגה הישראלית ועל כך שהובסנו במערכה מול איראן וכך גם לגבי ההישג האמריקאי. חברים מדינת ישראל יצאה למלחמת אין ברירה קיומית כנגד מי שהכריז בכל מעמד על כוונתו לחסל את היישות הציונית. אותה הנהגה קיצונית לא השאירה זאת בסיסמאות ובמילים, אלא בנתה במשך עשורים יכולות צבאיות, בנתה ארגוני פרוקסי טרוריסטים סביב גבולות מדינת ישראל ומימנה כל גוף קיצוני וכמובן הצהירה והגיעה למדינת סף גרעין. כל זאת בכדי לפעול נגדנו ביום שיבשילו התנאים, נגד ארה"ב והמערב בכלל. מדינת ישראל בהתאמה במשך דור שלם בנתה יכולות ליום פקודה והשקיעה בכך כל הון שצריך. בהתאמה צה"ל וגופי הביטחון הלאומיים נערכו ליום פקודה וביצעו בשני פרקי האריות את המוטל עליהם עם הישגים מרשימים, עד כדי בלתי נתפסים וחלק מכנים זאת כ"נס בהתגלמותו". המזה"ת נותר עם "פה פעור", האירופיים, שנעלמו/נאלמו מוחים כפיים בסתר וכך עוד מדינות רבות בעולם שיודעים להעריך את מלחמתה של ישראל בטרור בכלל ובשיתוף המעצמה האמריקאית באיראני על זרועותיו בפרט.

אז בואו בתוכנו נלמד קצת על דרך ארץ בביקורת ובעיקר בהפרדה בין פוליטיקה לפופוליזם נמוך. בהחלט התקבלו פה החלטות דרמטיות על ידי ההנהגה והקבינט, הושגו הישגים מרשימים, הרחקנו את האיום הקיומי לשנים רבות ואוליי בכלל, יצרנו תנאים חדשים בשכונה שלנו, פגענו אנושות בארגוני הפרוקסי על גבולות המדינה. בכל אלו איבדנו רבים וטובים מבנינו. לוחמי צה"ל על זרועותיו, כוחות הביטחון הרבים עשו את המיטב תחת עומסים בלתי סבירים וזו העת להצדיע להם, לגבות אותם, להעריך ולהעריץ אותם ולתגמל אותם בכל משאב לאומי.

המו"מ בלבנון במידה רבה מעיד על "שירת הברבור" של טרור החיזבאללה. יחד עם מדינת לבנון, שצמאה לחזור לימי הזוהר של הארזים, ישראל מנהלת מו"מ שכל תכליתו הוא שינוי יסודי ביחסים עם מדינת ישראל. גם הלבנונים מאסו בחיים תחת אש ופחד והרחוב שם אט אט אומר את דברו ומתחנן לשינוי ולהשבת הכבוד האישי והלאומי למקום הראוי. החיזבאללה, על אף המשך הירי לישראל נמצא במצבו הירוד ביותר מיום הקמתו וגם כאן נדרשת "תעופה" דיפלומטית בכדי לסיים את מצב המלחמה. תושבי הצפון "צמאים" לחזרה לשגרת החיים ורוצים להמשיך את דרכם תחת כנפי השקט והשלום. במקביל חובתנו לפקוח עין על ההסכמות שהושגו בעזה ולראות שגם שם החמאס מתפרק מנשקו ורצועת עזה חוזרת להיות מקום בטוח עבור תושביה ועוד יותר עבור תושבי מדינת ישראל.

ממליץ למדינאים מעט לפרגן, בטח להעריך ולהוקיר תודה לכל העוסקים במלחמת קיום זו. ההנהגה הישראלית תצטרך להוביל את השבת השקט, חייבת לתגמל דרך תכניות להשקעה רחבת היקף בצפון וגם ללא כל ספק לתגמל את כוחות הביטחון באופן שיבטא את הערצת העם לפעולות ההגנה על עם ישראל. לא עוד תגמול של מענק זניח או השתתפות בהוצאות הבייביסיטר, אלא תגמול רחב היקף עם תכניות פעולה חסרות תקדים לכל הנושאים בנטל הביטחון הלאומי. ולאלו ה"מתבכיינים" והממורמרים קצת יותר פירגון, הערכה והרמת ראש.

ערב יום הזיכרון הלאומי כולנו נרכין ראש ונזכור את טובי בנינו מאז ועד היום, נחבק את בני המשפחות השכולות וביום המחרת – בערב יום העצמאות הישראלי נזקוף קומה בגאווה, כי הם ציוו לנו את החיים.

ידידיי ורעיי הפרק הבא בסדרת האריות חייב להיות בעל הישגים מהותיים בשדה הדיפלומטי ולכך דרוש מעוף ויצרתיות בשדה הבינלאומי, אחרת נצטרך לחוות עוד פרק ביניים על שאגת גור הארי!