ביום חמישי האחרון, ה 7.6.2018, נפגשו כ-120 מילדי 1958, בני קריית טבעון בחוות דרך התבלינים שבבית לחם הגלילית לפגישת מחזור.

"הערב המקסים אתמול היה שיא נהדר לתהליך בן כמה חודשים. אתם חבורת המארגנים, סחפתם אותנו אליו – בקבוצות הווטסאפ, בפייסבוק, ובשיחות בין החברים. הערתם את הסקרנות שלנו, געגועים, וזיכרונות. רתמתם אותנו לתהליך… לרגע הייתי שוב בת עשרה – הרגשה מאד כייפית, מרגשת וממלאת" כך כתבה למחרת המפגש אורלי זאובר – לייפר, מבנות השכבה.

אל המפגש הגיע מנהל חטיבת הביניים שלנו אז, שמואל בן-עמי, כיום בן 92 שנרגש לשאת דברי ברכה. שמואל סיפר כי הוא מברך את היום בו הכיר את ס. יזהר שבזכותו החליט להיות מורה לספרות. הוא הוסיף ותאר כי קשה לו להכיל את הברכות שחש בתוכו אלינו, מכיוון שהן עולות וגואות. לסיום, איחל שמואל לכל הנוכחים שנזכה לממש את תקוות השלום, ושכל אחת ואחד מהנוכחים יזכה לאושר אישי וסיפוק מלא.

הצטרפו אל שמואל ואלינו מורות ומחנכות של השכבה שלנו בתקופות שונות: נחמה בן עמי, יעל בן צבי, רמה גת, אילנה כהן, שלומית צוקר, לאה ריין, אלה בר-מסדה, שולה אורן, יעל ישועה והמורה האגדי יורם שניידר.
לאחר שעות המפגש הראשוני שלנו, וטעימה מהתקרובת הטעימה שהוכנהו לנו, ישבנו לצפות במקבץ תמונות מפעם שערך תמיר אמיתי מצוות ההכנה הנמרץ. נזכרנו בשמות בני השכבה שהלכו לעולמם במשך השנים, ונר זיכרון הודלק לזכרם.
אופירה שוורץ-גל הגיעה עם קבוצת הפלייבק שלה ממרכז הארץ, וערכה מופע אימפרוביזציה תיאטרלי שהתבסס על סיפורים מתוך זיכרונותיהם של צקי, ליבה ואורית קריב-מנור, ובהמשך הקריאה נעמה יונג, אף היא בת בית-לחם הגלילית, משוררת, בת השכבה שכבר הוציאה לאור שני ספרי שירה מפרי עטה, שיר שהקדישה לבנות ובני השכבה:

רקמה

כמו האווזים
בציור של אשר
אנו ארוגים
ברקמת
חיים
אחת
ואם אחד מאתנו נשמט
לנפילה
הקרובים לו
צוללים
משמים
דואגים
להשיבו
למקומו
בתעופת החיים

גם בסיום המפגש נמשך השיח, לחשוב, לכאוב, לאהוב, ולהיות עם המפגש המיוחד שלנו. במהלך סוף השבוע הגיעו אל הווטסאפ השכבתי, מילותיו של רונן יערי המתגורר כיום בלונג איילנד, בארה"ב:

"רובכם אינו מכיר אותי משום שב 1967 עזבתי את טבעון לאילת, ומשם ב 1969 לארה"ב.
פגשתי תרבות, שפה וחברים חדשים בימים שלפני הטלפון, הפייסבוק והווטסאפ – למעשה נותקתי מכל מה שידעתי ואהבתי. עברו עשר שנים עד שהגעתי לביקור בטבעון, ואני זוכר היטב כמה בכיתי כשהגעתי לבית שברחוב השקדים 11. מכיוון שהעזיבה הייתה פתאומית, הפכו החברים מאז לאגדות מיתיות כמעט, ואני זוכר את שמותיהם הפרטיים של רבים מהם.
היינו דור שגדל עשר שנים לאחר לידתו המחודשת המדהימה של עם. רבים מאתנו, דור שני לניצולי שואה. בסך הכול גדלנו בתקופה די שלווה ומאד תמימה. טבעון שאני זוכר הייתה גן עדן, וכנראה תהיה עבורי תמיד מקום מאד משמעותי.
תמיד תהיתי כיצד היו נראים חיי לו נשארתי שם. כשאני קורא ומקשיב לכם ורואה את התמונות, ברור לי כעת שיש לי שורשים בריאים וחיים. שורשים עם יופי ייחודי ותמימות. בין המלחמות ובין העצים. כמה רכים ובו זמנית עוצמתיים השורשים שמטופחים במקום שכזה" רונן יערי.

פתגם אפריקאי אומר שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד אחד. ילדים זקוקים למודלים לחיקוי כמו גם להזדמנויות להשתתפות באחריות לקהילה. אנחנו זכינו להתחכך במגוון של אנשים ולהיות מעורבים בחיי קהילה אמתיים – מרכיבים חיוניים לנפש שלמה. "שפת האם" אותה למדנו, עברית – הייתה למעשה עבור רובנו שפה שנייה. רבים מאתנו היו ילדים של מהגרים ששמעו בבית ערבית, הונגרית, פולנית, רוסית, גרמנית, רומנית, אנגלית, ספרדית ועוד…
דומה, שלערב אחד, היינו כולנו הילדים של אותה תקופה מיוחדת של תום. הילדים שממשיכים לגדול, אך עדיין מעריכים ורוצים חיי קהילה. בעיקר במובן של להיות אנשים שלמים.

לצורך הפקת הערב כל משתתף שלך סכום . בסיומו נותר בקופה סכום כסף מכובד שנתרם למשפחות נזקקות בקרית טבעון.

תודה לצוות המופלא שאפשר לי להיות חלק מחווית הקהילה ממנה באתי – חלק מהישוב המיוחד הזה: אבי ציטרשפילר, תמיר אמיתי, מיכה כהן, צקי דיאמנשטיין , גיורא לזר, דיצה וייצנר, אורית קריב-מנור, נעמה יונג, חווה תורג'מן-שבל, גלעד פרי-אור (פרוויזור), גבי חיים, מיכל ארד, צביקה שפיס ועוזי גל.

דיטה קול-רומן