מדובר באנשים שונים וגם אם היו דומים מאוד, מה הסיכוי שברוב הזמן יהיה סנכרון מלא של רצונות וצרכים? לא הגיוני.
עצם הציפיה הזו לסנכרון, להרמוניה, לתיאום מופלא, היא כשלעצמה מהווה מכשול, אכזבה ועוגמת נפש להרבה מאד זוגות.
לפעמים זוגות נתקעים שנים בציפיה הלא ראלית הזאת וחיים במריבות בלתי פוסקות עד לייאוש מרחיק שמוביל לניכור.
בתחילת קשר הכול יחסית וורוד, נמצאים בשלב ההתאהבות ולא ממש רואים את הפערים.
אנחנו שמחים ומוכנים להתאים את עצמנו מרצון לצד השני, ולא מרגישים שאנחנו מקריבים משהו או מרצים.
הכול מרגיש אחד ושלם, סנכרון מושלם של שני אנשים.
ואז עוברים כמה חודשים ובמקרה הטוב כמה שנים, לפעמים זה מגיע כשמגיעים הילדים לעולם, ואז קורה מפנה.
מפסיקים להסתנכרן.
מפסיקים להסכים לא לראות את עצמי ואת מה שמפריע לי כדי לשמר את האופוריה שאני רוצה להרגיש.
עכשיו אנחנו מצפים לקבל את מה שאנחנו חושבים שאנחנו זקוקים וצריכים.
לדוגמא: היא מחכה כמו קבצנית שיחזור מהעבודה וידבר איתה/יתייחס אליה/יעריך את ההשקעה בילדים, הוא מחכה כמו קבצן שתיגע בו וירגיש אהוב, שתבין את המאמץ שלו לפרנס (קצת סטראוטיפי אבל מסביר…)
או במיניות: הוא יוזם, רומז, היא לא בעניין. היא מפנה לו את הגב ובכל פעם שהוא מתקרב היא לוקחת קצת אחורה.
הוא זקוק להוכיח לעצמו שהוא גברי, מושך, אטרקטיבי, ומפרש את הלא כדחיה שאומרת שהיא לא מספיק אוהבת אותו, רואה אותו.
היא זקוקה רק לחיבוק ואמפטיה והכרה בקושי שלה. (או כל סיפור אחר)
אז מה עושים? איך מגשרים על הפערים?
*תמיד היו פערים, יש פערים ותמיד יהיו פערים, האופציה היחידה היא לקבל אותם, להבין ולהסכים שהם שם ולא הכול פתיר כמו שאנחנו רוצים.
האם תצפו מהילדים שלכם להיות בדיוק אותו הדבר? הם שונים, הקצב שונה, תחומי העניין, התפקידים שכל אחד לוקח בדרך כלל מול סיטואציות,
זה נראה לנו טבעי שהם שונים. שם אנחנו מבינים.
*למצא פרשנויות חדשות ולא אוטומטיות לפערים .
לדוגמא: הוא לא רוצה לדבר איתי באוטומט- הוא לא רואה אותי.
אולי הוא עייף, הוא מתקשה לדבר בשפה שלי, הוא בלחץ שאם נדבר יתפתח ריב והוא מנסה לשמור עלינו? זו גם פרשנות אפשרית לא?
*להפסיק לחיות בציפיה מתמדת שהשני ייתן לי משהו, ימלא לי צורך.
אם נסתכל בכנות פנימה נבין שיש לנו רצון שבן הזוג יאשר אותנו, יעריך אותנו.
אנחנו רוצים ממנו משהו ומרגישים שהוא חייב לתת לנו את זה.
סקופ- הוא לא חייב כלום!!!
הדבר שכן חייבים זה להבין את עצמנו ולעבוד על הקיום והערך העצמי/פנימי שלנו כדי שלצרוך פחות אישור חיצוני לי.
עד שלא נהיה שם- אף אחד לא יוכל למלא אותנו. גם אם נדרוש X ונקבל אותו נחפש מיד את ה-Y. כי זה חיצוני ולא פנימי.
אמרה לי פעם מטופלת- "אני מבינה שלא משנה מה הוא יעשה אני אף פעם לא אהיה מרוצה".
וגם תחשבו על זה – האם אתם רוצים בני זוג שאינם נאמנים לעצמם? האם בן זוג מרצה, חסר ערך עצמי יספק אתכם? ככה תעריכו אותו?
הדבר המדהים שקורה כשמפסיקים להשקיע משאבים שהצד השני ישתנה ויהיה כמוני, הוא שפתאום, באופן לא ברור, מצליחים כן למצא פתרונות יצירתיים.
פתרונות שהם הליכה אחד לקראת השניה בלי להרגיש שיש פה הקרבה או ויתור, באמת רצון אמיתי לעשות לשני טוב.
הקבלה הזו, מאפשרת גם למצא פתרונות מחוץ לקופסא, דברים שלא חשבנו עליהם מרב שהיינו עסוקים בקרבות היומיומיים של תסכול והצפה.
יש פערים שאינם ניתנים לגישור ויובילו לפירוק הקשר כמו:
אם אחד מבני הזוג לא רוצה בשום אופן להביא ילדים ועבור השני זו אופציה בלתי נסבלת, יכול להיות שהקשר יתפרק.
אם אחד מבני הזוג רוצה נישואין פתוחים ולצד השני זו לא אופציה בכלל.
ועוד נושאים מאוד מורכבים ובעיקר מהותיים. אבל על רוב הנושאים אפשר ליצור תהלך או הסכמה שתגשר או לפחות תקטין את הפער למשהו שנוכל לחיות אתו.

לסיכום
אם יש פערים בקשר שלכם, אתם מה זה נורמליים, ככה זה אצל רב הזוגות!
אם יש פערים בקשר שלכם, זה לא אומר שאין אהבה, הערכה או ראיית האחר!
אם יש פערים בקשר שלכם, תקבלו אותם, אפילו תוקירו אותם כי אין פה בהכרח ריצוי ושליטה!
אם יש פערים בקשר שלכם ותצליחו לקבל אותם, לא כאסטרטגיה עתידית או מניפולציה אלא באמת לקבל אותם, תגדילו את הסיכוי להתקרב!
אם יש פערים בקשר שלכם והם בלתי נסבלים עבורכם, אולי כדאי לשקול פרידה.